צ'יפוטקה

26/11/2014

צ'פוטקה

מאת מדי בנדו

 

יד חמה יישרה את השמיכה שנשמטה מעלי באמצע הלילה, ובעדינות ליטפה את ראשי. הסתובבתי לצד השני - לא רציתי להתנתק מענן חלומותיי.

כשהתעוררתי בבקר, אבא כבר לא היה אתנו - הלך בלי להיפרד ממני.  אולי כי לא רצה שאראה את עיניו הדומעות; תמיד, כשהאזין למנגינה עצובה או שר שיר נוגה, נראו עיניו הירוקת, כאילו

מציצות ממעמקי בריכת מים זכים.

שאלותיי הרבות אל אמי, כמעט ולא נענו: "אבא טרודובק"  אמרה  בקול שקט, כשעיניה הכבויות בוהות  בשמים שמעבר לחלון. לא הבנתי את המילה. "מה זה טרודובק?"  שאלתי בחוסר סבלנות.

אימא ניסתה להסביר, הזכירה מילים כמו: מחנות עבודה, יהודים, מלחמה - לא הבנתי על מה היא מדברת. כל מילה שהוסיפה בלבלה אותי עוד יותר. אמי נראתה חלשה, חסרת אונים, לא רציתי להרגיז אותה. כנראה רצתה לסיים את השיחה: "אבא לא יהיה בבית הרבה, הרבה זמן".

היה קצת עצוב, אבל גם קצת משמח: עכשיו, חשבתי לעצמי, אוכל להשתולל ולעשות ככל העולה על רוחי ואף אחד לא יגיד לי: "נספר לאבא." אבל, אם הייתי יודעת את הדברים שהיו אמורים להתרחש מאוחר יותר, הייתי חושבת לגמרי אחרת.

 

למחרת עברנו לביתם של הסבים – הורי אמי. סבתי, אנה, או כפי שקראתי לה - אוממה אנה, השתדלה לשעשע אותי עם היצירתיות  שלה: גזירת בובות, בעלי חיים ופרחים מנייר צבעוני, קיפולי נייר ועוד. היא הייתה מורה למלאכת יד בקולג' הצרפתי והכירה כל מיני משחקים מעניינים.

 

בערב, כאשר אופפה - סבי, היה חוזר מעבודתו, היה פותח את חפיסת הקלפים, מסדרם על השולחן

ומתחיל ב-פסיאנס  שלו. כיוון שלא הבנתי את המשחק הזה, הייתי מתחילה להשתולל ולהפריע.

אבל לאופפה היו המון תעלולים - הוא ידע לעשות קסמים.  היה מכניס קלף בכיס ומוציא אותו מהשרוול.

או שהיה מחביא קלף מאחורי גבו ומוציא אותו מתחת לסוודר שלי.  זה היה באמת משחק משעשע.

יום אחד ראיתי ממרפסת הבית קבוצת ילדים ששיחקו בחצר. כאן לא הכרתי ילדים. כל חברותיי נשארו בשכונה שעזבנו. ירדתי במהירות לחצר ונעמדתי לידם, שמחה לראות את תעלוליהם ולשמוע את צחוקם המתגלגל. אבל פתאום, השתרר שקט, הילדים הקיפו אותי במעגל ובקולי-קולות החלו לצעוק: "צ'פוטקה, צ'פוטקה". כך צעקו, הקיפו אותי והסתובבו סביבי. לא הבנתי מה קרה, מה עשיתי לא בסדר?

רציתי לברוח, אבל לא נתנו לי. נבהלתי מאד והתחלתי לבכות.  כנראה שהוריהם שמעו את ההמולה וירדו לעזור לי. גם אימא וסבתא הגיעו במהירות. בבית, כשנרגעתי, הסבירו לי מה פרוש המילה צ'פוטקה.

"זה כינוי ליהודים ואנחנו יהודים".

לאט, לאט טפטפה לתודעתי העובדה שאני לא כמוהם, אני שונה, אני  צ'פוטקה.

האישור לכך הגיע מהר מאד. בשעות הבוקר המוקדמות, עמדה שורה ארוכה של משאיות גירוש באחד הפרוורים של סופיה...

 

 

 

עבור לתוכן העמוד