שנים ראשונות במולדת החדשה - מהו קסמה של יפו? סיפורה של מדי בנדו

14/02/2010

הגענו ליפו

ככל שהאוניה התקרבה אל החוף, כך אפשר היה לראות באופן ברור יותר את הנוף המקסים  ואת הבתים של העיר חיפה, בנויים על צלע ההר.  28.11.1948 - אוניית העולים קפלוס  Kefalos. העולים עומדים על הסיפון מול חלום שהתגשם, פניהם קורנות מהתרגשות ומאושר, נושמים לרווחה את האוויר הצח של ארץ הקודש. הסבל מאחורינו, האושר לפנינו - כך חשבו. תם מסע ארוך...


לפני למעלה משלשה שבועות עלינו לרכבת מבולגריה. זו הייתה רכבת משא, ללא מושבים. פרשנו שמיכות על רצפת הקרון. לכל נוסע הוקצב מקום של 50-60 ס"מ. הורי היו ברי מזל, היה להם קצת יותר מקום מהאחרים: הייתי ילדה צנומה ואילו אחותי - תינוקת. ירדנו מהרכבת בנמל ליד כפר נידח ביוון, שם אמורים היינו לעלות לאוניה שתביא אותנו לארץ ישראל. נתבקשנו להשליך את כל דברי המאכל שהיו ברשותנו,כי חל איסור של הכנסת מזון לאוניה.

 

אך האוניה בוששה להגיע. חיכינו בתוך הקרונות החשוכים, רעבים ומותשים. בכפר העני ששכן במורד ההר, הצלחנו להשיג ככרות לחם תמורת סבונים שהיו לנו. כעבור כשבוע שמענו את צופר האוניה המתקרבת. ימים ארוכים בילינו בים בגלל המצב ששרר בארץ.  והנה, הורד העוגן ואנו כאן, על שפת ארץ הקודש. 


אוטובוסים הסיעו אותנו למחנות העולים. אנו הגענו למחנה האוהלים בחדרה, שם חיכתה לנו ארוחה חמה, שמיכות ומיטות ברזל ואוהלי ברזנט. כל דבר שימח אותנו. אך פתאום, באמצע הלילה, מזג האוויר החמים והנעים שקידם את פנינו בבוקר, השתנה והפך סוער וגשום. הרוחות נשבו, סופות ברקים ורעמים השתוללו, ארובות השמים נפתחו לרווחה. כל מה שהיה על רצפת האוהל נסחף עם זרם המים, כולל הנעלים שלי. באוהל הסמוך, קם אבי המשפחה לכסות את ילדיו, נאחז במוט האוהל, וברק פגע בו למוות. קבלת פנים קשה ומאכזבת.


ימים מעטים נשארנו במחנה. אבי החל בחיפוש בית ביפו ותוך זמן קצר מצא. אמנם זה היה בית בתחילת הבנייה, ללא חלונות ודלתות וללא ריצוף - מעין גוש בלוקים ובטון, אבל היתה לנו קורת גג. ארגז גדול שאמי כיסתה בסדין היה שולחן האוכל שלנו וארגזים קטנים וגרוטאות שמצאנו היו הכיסאות. מהסוכנות קיבלנו מיטות ברזל מתקפלות ושמיכות צמר דוקרות. אבל כמה מאושרים היינו כשאבא חזר מהמכולת עם כיכר לחם לבן וחבילת חלווה. ועגבניות ומלפפונים? מעולם לא ראינו עגבניות בעונת החורף וכשאבי הוציא מכיסו מטבע עם חור וקנה חפיסת שוקולד בקיוסק הקרוב, הרגשנו ששמחתנו מרקיעה אל פסגת האושר. רק מי שחש על בשרו את ה"חסר והאין" במשך שנות מלחמה ארוכות, יוכל להבין זאת.

 
יפו, רחוב 229 מס' 13 - כאן התחילו חיי השניים. כאן הפכתי מילדה צנומה לנערה מתעגלת. כאן טעמתי את טעם האהבה הראשונה וחוויתי רגעי אשר וגם אכזבות. כאן התאהבתי ביפו. עם הזמן הפך גוש הבלוקים לבית חלומות מקסים עם גינת נוי, עץ גויאבות, שיחי עגבניות ותריסי עץ ירוקים. מעבר לפרדס, על גבעות חול, עמד צריף – זה היה בית ספרנו הראשון. השפה העברית הייתה עבור רובנו, חדשה שונה ומשונה: "שלום ילדים, שלום כיתה גימל, לכולם שלום". כמה הרבה לומדים! אבל צעירים קולטים מהר ותוך זמן קצר התגברנו על הקשיים. מהצריף עברנו לבית הספר הצרפתי ברח' יפת ולבסוף - לבית-ספר וייצמן מול רחוב קינג-ג'ורג' - (שד' ירושלים היום).

 

חיי חברה תוססים החלו להתרקם בינינו. בבקר למדנו ואחה"צ התגודדנו בסמטותיה הצרות של יפו ועל גבעות החול. תוך משחקי המחניים, קפיצות על חבל ומשחק חמש האבנים, ספגנו את ניחוחה המיוחד של יפו. בקוצר רוח חכינו לשבתות, כדי לטייל הלוך ושוב, בקינג- ג'ורג' שהיה עבורנו הדיזנגוף או אולי השאנס אליזה. כל אחד רצה לפגוש חבר מהכיתה או מבית הספר ובערבי שישי היינו מתאספים על הגבעה ליד ביתה של ויאולטה ומארגנים מסיבה - ללא אלכוהול, ללא טייפ, ללא קומפקט-דיסק, ללא די- ג'י. רק לצלילי האקורדיון של ברטו (היום "ברטו בטונה"). תמיד חשבתי לי: איך זה שכל בן רוקד עם בת ורק הוא, הנער גבה הקומה, מחבק באהבה כזו את האקורדיון שלו.

 

עברו שנים. התגייסתי לצה"ל. בסיום הטירונות מיינו והציבו אותנו במקומות שונים בכל חלקי הארץ. אותי, כבוגרת סמינר לוינסקי, הציבו לבסיס הסברה והשכלה 475. הטנדר הסיע כל חייל לבסיסו ולא הבנתי מדוע הוא לוקח אותי הביתה! האם זה מקרה שהבסיס שכן לא רחוק מביתי, מול השעון ביפו? אינני חושבת כך.  כשנשאתי, ביתנו הראשון היה ברחוב יפת ביפו.

 

מהו קסמה של יפו? מה מושך אותנו אליה? מה הם הכבלים הקושרים אותנו אל עיר זאת שוב ושוב? אולי היופי הייחודי שלה, או אולי הסיבה היא כי בנבכי סימטאותיה הצרות, מקופלים זיכרונות ילדותנו ונעורינו, שלא ישובו עוד? היום, 60 שנה אחרי, בעקבות ראיון שהיה לי עם שמואל שי בבית מנדל ביפו, פנו אלי מהנהלת החוג לספרות תרבות ואמנות "קרן אור" ובקשו שאצטרף אל שורותיהם. אני פעילה בוועד החוג ותורמת מכישוריי ומרצי ברצון ובאהבה רבה. ואני שוב ביפו, סוגרת מעגל. אין מקריות בעולמנו.

 

(הערה: בתמונת הנערות המצורפת, מדי היא הנערה מצד שמאל).

 

עבור לתוכן העמוד