ביקור בארכיון הצבא הבולגרי

ביקור בארכיון הצבא הבולגרי

בראשית יולי השנה (2016) ביקרתי בבולגריה. אחת ממטרותיי היתה להתחקות אחר שירותו של אבי כחייל בצבא בולגריה במלה"ע הראשונה. מצויד בשמו, שנת הלידה, עיר הולדתו ושתי תמונות עם חבריו בצבא מתקופת המלחמה, נסעתי אל הארכיון המרכזי של הצבא הבולגרי בעיר ווליקו טארנובו (Veliko Tarnovo).  על הארכיון סיפר לי אנרי מאיר - מכר שהוא מומחה להיסטוריה הצבאית של בולגריה. פניתי לארכיון באימייל והודעתי להם על ביקורי הצפוי. בשיחה טלפונית לאחר מכן הוזמנתי באדיבות לבוא לארכיון והובטחה לי עזרת עובדי הארכיון.

לאחר נסיעה של 3 שעות באוטובוס מסופיה הגעתי לווליקו טארנובו. הארכיון נמצא במרחק הליכה קצרה מתחנת האוטובוס, ברחוב חְרִיסְטוֹ בּוֹטֶב 21. השם הרשמי של הארכיון (בבולגרית) הנו: Държавен военноисторически архив
שפירושו: ארכיון המדינה להיסטוריה צבאית. לארכיון יש אתר אינטרנט שכתובתו:

http://www.archives.government.bg/278-%D0%94%D0%92%D0%98%D0%90

אפשר להתקשר אליהם באימייל:  dvia@archives.government.bg

או בטלפון למרכזיה: 359-62-635873 או לאולם הקריאה: 359-62-616921.

הארכיון שומר את פרטי כל החיילים והקצינים של הצבא הבולגרי שנטלו חלק במלחמות במאה ה-20 (מלחמות הבלקן בראשית המאה ושתי מלחמות העולם). הארכיון עשוי לסייע למתעניינים בקרובי משפחה שנטלו חלק במלחמות אלו. הפרטים שניתן לקבל הם: תקופת השירות, יחידות בהן שרת החייל, עליות בדרגה, ואירועים חריגים כגון: נפילה בשבי, פציעות או מוות בשדה הקרב. אם יודעים באיזה יחידות שרת קרובכם, מזה אפשר לדעת באיזה חזיתות הוא לחם.

יש להקדים ולומר שהארכיון אינו ממוחשב ושמות החיילים והקצינים נכתבו בזמנו ע"י הצבא בכתב יד. אמנם הרשימות מסודרות וכתובות בכתב יד יפה וברור, אך הן לא הועברו למדיה אלקטרונית וחיפוש שמות עלול להתגלות כמשימה לא קלה, עד כמעט בלתי אפשרית, כמו במקרה שלי. אם המעונין בקבלת פרטים על קרוב משפחתו מוכן להקדיש לחיפוש מספר ימים בחדר הקריאה של הארכיון ואם הוא מצויד בפרטים כלשהם על היחידה בה שרת קרובו, או החזיתות בהם לחם, או בתמונות מהן ניתן לחשוף פרטים על היחידה, הדבר עשוי להקל מאד על החיפוש. כדי לקבל את שירותי הארכיון, יש להירשם במקום - הדבר כרוך בתשלום אגרה מינימלית. צוות הארכיון אדיב, משתף פעולה ויכול לכוון את החיפוש בעצה או ע"י שאלות מדריכות. אך הם לא יעשו את המלאכה עבורכם - יש להתישב בחדר הקריאה ולעבור על הרשימות בעצמכם. כמובן שהכרחית ידיעת קרוא וכתוב בשפה הבולגרית.

ומהעניין הכללי, לענין הפרטי שלי שלשמו הגעתי לארכיון:
במהלך היום הארוך בחדר הקריאה נקשרו קשרים עם העובדים המקצועיים שהתרשמו מהתייר שהגיע מארץ רחוקה כדי למצוא פרטים על שירות אביו במלחמה שהתרחשה לפני 100 שנה. לאחר ישיבה בחדר הקריאה במשך יום שלם, במהלכו עברתי על כמה אלפי שמות, לא מצאתי פרטים על אבי, אך הגעתי לתובנות מעניינות על שירות יהודים בצבא בולגריה במלה"ע הראשונה.

ידוע שבעקבות מלה"ע הראשונה ומלחמות הבלקן שהתרחשו זמן קצר לפני מלה"ע, נוצר ביהדות בולגריה משבר חברתי וכלכלי עמוק. כ-900 יהודים שלחמו בשורות הצבא הבולגרי במלחמות אלה נפלו בשדות הקרב. רבים נוספים נפצעו. עבור קהילה קטנה כיהדות בולגריה, אלה מספרים גבוהים מאד. רבים מהנופלים והפצועים היו בעלי משפחות. המלחמה הותירה יתומים רבים ומטה לחמם של משפחות רבות נשבר. ידיהם של פרנסי הקהילה היו עמוסות בניסיונות לפתור את הבעיות הסוציאליות והחברתיות הרבות. 

מהתמונות של אבי מתקופת המלחמה שהבאתי עמי, דרך סימני הדרגות שענד על כתפיות החולצה, הסתבר שהיה צוער בבית הספר לקציני מילואים. בגלל האחוז הגבוה של חללים בקרב הקצינים הזוטרים, נוצר צורך חריף ודחוף בקצינים שימלאו את השורות המדולדלות. קורס הקצינים שנמשך בעת שלום שנה שלמה, קוצר בתקופת המלחמה לחצי שנה. בארכיון יש רשימות מסודרות של כל הצוערים שעברו דרך בית הספר לקצונה בתקופת המלחמה. צוות הארכיון המליץ שהחיפוש שלי יתרכז ברשימות הצוערים. ואכן, במשך אותו יום עברתי על כמה אלפי שמות של צוערים. עברתי על מרבית השמות, אך לא על כולם, שכן היום נגמר. לצערי, לא עלה בידי למצוא בין אלפי השמות את שם אבי.

אך החיפוש לא היה לשוא - למדתי מספר דברים ואף נתקלתי בכמה שמות מעניינים:

נתקלתי בשמו של הצוער דימיטר פשב, מהעיר קיוסטנדיל. אותו פשב שבתקופת מלה"ע השניה, בהיותו סגן ראש הפרלמנט הבולגרי, באומץ לב אזרחי בלתי רגיל התנגד לגירוש יהודי בולגריה למחנות המוות. להתנגדותו נודעת תרומה מכרעת לביטול החלטת הגירוש ובזכות פעולתו העניק לו "יד ושם" את התואר "חסיד אומות העולם".

התרשמתי שמספר הצוערים היהודים ברשימות, עולה על משקלם היחסי של היהודים באוכלוסיית המדינה. העליתי בפני מנהל חדר הקריאה, גיאורגי לוקוב, את ההשערה שיהודים התנדבו לקורס הקצינים כי עדיף לעבור את המלחמה כקצין. אך לוקוב, ידידי החדש, דחה השערה זאת מכל וכל. "לא החייל מחליט אם יתנדב לקצונה, אף אם תכונותיו מתאימות, כי אם הצבא, שגייס לשורות הקצונה רק חיילים מקבוצות אוכלוסייה שלא היה ספק לגבי נאמנותם למדינה, ובנאמנות היהודים לא הוטל בספק". הוסיף לוקוב בחיוך מנצח: "האם מצאת בין שמות הצוערים גם שמות תורכיים?" וכשעניתי בשלילה, הוסיף: "רואה אתה, זאת ההוכחה...".  דברים אלה אינם בגדר הפתעה עבורנו - יהודי בולגריה, שהרי אהבנו את העם הבולגרי והמדינה (חוץ מאשר בתקופה הפשיסטית!) שהיו ביתנו במשך מאות שנים, והמשכנו להתגעגע לבולגריה גם לאחר עלייתנו לישראל. העדפת היהודים כפרחי קצונה, על פני מיעוטים אחרים, מצביעה על הסתירה העמוקה בין גישת המלכות ליהודי בולגריה בראשית המאה ה-20, למדיניות הממשלה הפשיסטית במלה"ע השניה, שתיכננה לגרש אותנו למחנות המוות.

חלפה בי מחשבה נוספת: מי יודע, אולי דימיטר פשב נתקל בבית הספר לקצינים, ומאוחר יותר בהיותו קצין, בקצינים יהודים - אחיו לנשק. אולי חבריו היהודים מקיוסטנדיל ומשדות הקרב של בולגריה, הם אשר גרמו להבשלת החלטתו הנחרצת להתנגד בכל הכוח לתכנית הזדונית להשמדתנו.

סוף הסיפור הוא שלמרבה האכזבה לא מצאתי את עקבות אבי, אך למדתי הרבה על הצבא בו שרת ויחסו של צבא זה לבני עמנו.  

איזי אלמוג