פלובדיב אקספרס - חוויות מנסיעה ברכבת הבולגרית בטיול לפלובדיב

פלובדיב אקספרס / רמי דוידי

כתבתי כבר בסיפור "רשמים מסופיה" שנסענו לפלובדיב. אחרי שקיבלנו בסופיה את ההחלטה ברוב דעות לנסוע לפלובדיב, זאת אומרת שרעייתי החליטה מה שאני הצעתי - חייבים לעשות "שיעורי בית" לפני שהבן, כלתי, והנכד בן ה-10 מגיעים. למען הדיוק, אמרו לי עוד בישראל שלנסוע ברכבת זאת "חוויה ", כלומר, תשתדל למצוא חלופה אחרת.

אני נוקט בשיטה "סמוך ובדוק", אף על פי שהיא כרוכה בטרדה מסוימת, ולעיתים גם גוזלת זמן. זאת לדעת - הזמן של התייר בחוץ לארץ יקר. ואני אומר: איך תצבור חוויות אם לא תשאל, אם לא תנסה?

שאלנו את פקידת הקבלה במלון. היא היססה רגע, ועוד רגע. פניה הביעו ספקות, ואז אמרה: "היום ישנם אוטובוסים נוחים שמגיעים יותר מהר מרכבת. מה שלא כל כך נוח ברכבת הוא שיש לה קרונות ישנים, היא לא יוצאת וגם לא מגיעה בזמן. האוטובוסים מופרטים ולכן יש תחרות בין החברות. הרכבת עדיין ממשלתית ולכן יש לה בעיות". אני הבטתי ברעייתי והיא הביטה בי ושנינו חשבנו על הבעיות שיש לנו עם "רכבת ישראל".

הגענו לשתי התחנות המרכזיות שנמצאות בקצה המרוחק של רחוב מריה לואיזה. תחילה פנינו אל הקופות של חברות האוטובוסים. שאלנו על לוחות זמנים ומחירים. זמן הנסיעה עד פלובדיב, עם עצירה אחת בפזרצ'יק – כשעתיים. תדירות יציאת האוטובוסים - כל חצי שעה. פנינו אל תחנת הרכבת. הבניין יותר נוח למבקרים ודומני גם יותר חדש. מספר הקופות קטן יותר בהשוואה לתחנת האוטובוסים אבל נעים יותר לשהות בו. רציפי האוטובוסים מרוחקים מבניין התחנה ואילו רציפי הרכבת – צריך לרדת במדרגות (הדרגנוע לא עבד) וללכת בקומה תת- קרקעית ולמצוא את הרציף המצוין בלוח המודיעין האלקטרוני. אפשר לדעת את מספר הרציף כרבע שעה לפני היציאה. זה מזכיר לי שגם בשדות תעופה רבים אפשר לדעת את מספר שער העלייה למטוס (בטיסות המשך) כחצי שעה לפני  ההמראה.

לפני שקנינו כרטיסים ביום המיועד שקלנו כל המשפחה "מה עדיף - רכבת או אוטובוס ?" לקחנו בחשבון שבאוטובוס אסור ללכת הלוך ושוב, כלומר, אי אפשר לחלץ את העצמות. זה לא טוב לרעייתי וגם לא טוב לנכד שצריך "לטייל" ברכבת.  מי שיש לו בעיות גב רצוי שיזיז את עצמו מדי פעם, ולכן עדיפה הרכבת. כמו - כן, ברכבת ישנם שירותים. זה יתרון גדול וחשוב.

ניגשנו לקופאית חייכנית ואדיבה . היא הציעה לנו "מחלקה ראשונה ברכבת אקספרס" בתא בעל 6 מושבים. היא הסבירה : "אמנם אתם 5 אנשים, אבל הסיכוי שיבוא נוסע נוסף לתא שלכם קלוש". הסכמנו והוספנו שאנו רוצים גם כן כרטיסים לחזור מפלובדיב לסופיה לשעה 8 בערב, במחלקה ראשונה. "יש בעיה" היא אמרה, "תיקנו עכשיו למחלקה שנייה ובתחנת הרכבת בפלובדיב תיגשו לקופה כדי להחליף למחלקה ראשונה, בתוספת 17 לבה לכרטיס". הסכמנו. יש לנו ברירה?

הרכבת יצאה לדרכה בשעה 10:20 כמתוכנן. התא שקיבלנו הפתיע לטובה. מושבים בצבע אדום, מרווחים ונוחים. יש מקום למזוודות, דלפק קטן ליד החלון כדי להניח מזון או סמארטפון. דלת הזזה המפרידה בין התא לבין המסדרון הצר המאפשר בידוד מה מרעש העוברים ושבים. הנכד שלף את סמארטפון והחל לשחק, בני שרכש חבילת גלישה עסק בשיטוט במכשיר, רעייתי החלה לנמנם, כלתי  עיינה בספר - מדריך הטיולים. ואני ? הלכתי לטייל במרחבים הצרים והארוכים של הרכבת. בתא הסמוך השתכנו מפקחות הרכבת ושוטרים. נכנה אותו "תא הצוות". המבקרת ערכה סיבוב ראשון בתאים כדי לבדוק את הכרטיסים. היא לא ניקבה אותם, כמקובל, אלא תלשה פיסה משוליים של הכרטיס. לקראת כל עצירה החיילים יצאו אל המסדרון ופתחו חלון. כדי לשאוף אוויר צח? אולי. המשימה העיקרית היא לדווח לממונים שהרכבת הגיעה לתחנה לאסוף ולהוריד נוסעים תמימים. אין בעיות במסילה וגם לא בתחנה. כך עשו בכל עצירה, פרט לתחנה אחת. השוטרים ירדו והצטרפו לעובד של התחנה, בליווי מפקחת מצוות הרכבת. הם השתהו 5 דקות ליד הקרון ובדקו את המסילה והגלגלים. למה ? איני יודע. שאלתי ולא נעניתי. 

האם זאת רכבת "אקספרס"? לא ולא. היא עצרה למעלה מ-10 תחנות לערך. קטנות ובינוניות. אין לה מזנון. אין מישהו שימכור חטיפים או שתייה, תוך כדי מעבר מקרון לקרון. בשיטוטים שלי ראיתי תאים בני 8 מושבים, פחות מרווחים. בכל קרון ישנם 2 תאי שירותים שנראו בעיני די נקיים, אבל לא בכל מקום היו ברזים.

חזרתי לתא שלנו. נכדי וכלתי שיחקו בקלפים. רעייתי המשיכה לנמנם. גם בני השתרע לו בצפיפות גופנית ונרדם חיש מהר. הוא מסוגל להירדם בכל מצב. כמוני. שאלתי בלחש: "מי רוצה כריך, חטיף, שתייה? מי שנימנמו - לא ענו. הנכד חייך וביקש חטיף וכלתי - שתייה.

כעבור שעה נכנסה המבקרת לתא, אך לא ביקשה את הכרטיסים. היא זכרה שאנחנו השכנים שלה זכרה גם את מה ששאלתי - מדוע הרכבת נוסעת כל כך לאט, כל כך זמן רב? המרחק מסופיה לפלובדיב הוא בסך הכל הוא 150 ק"מ". היא חייכה ואמרה: "מעניין שאתה שואל.  הבולגרים לא שואלים את השאלה הזאת" . אמרתי לה שאני מדבר בולגרית, נולדתי בסופיה , אבל  גר בישראל כבר 71 שנים. "עכשיו אני מבינה: הסיבה היא בגלל רוחב המסילות וסוג הקטר והקרונות". אני חייכתי ואמרתי. "גם בישראל ישנה בעיה דומה. חלק מהמסילות הונחו בתקופת השלטון העותומני. רוחב המסילות של התורכים שונה מהמסילות שהניחו הבריטים שבאו אחריהם". היא חייכה ואמרה: "אתה רואה, גם בבולגריה וגם בישראל שלטו התורכים הרבה מאוד שנים. זאת עוד סיבה למה אנחנו אוהבים אתכם כל- כך". 

אנו מתקרבים אל פלובדיב. מגיעים בשעה 12:50 לערך, ואמורים לחזור  לתחנת הרכבת בפלובדיב כדי לנסוע בשעה 20:00 לסופיה. עכשיו מגיע תורו של המבחן המעשי, הפרקטי . מה עושים בזמן שנותר לנו, שהקצבנו לעצמנו? הרי קראנו על אטרקציות רבות בעיר היפה והמעניינת הזאת. צריך מספר ימים כדי להנות מכולן. ידענו זאת מראש. באנו "לטעום". כאן מגיע תורו של "האגו". מי מוותר ועל מה מוותרים. רעייתי לקחה על עצמה את תפקיד המדריכה, תוך שהיא קשובה להעדפותיהם של הבן והנכד. היא יותר אמפטית, יותר קשובה ומתאימה עצמה לנפשות הפועלות, שהרי היא מורה בנשמתה. 

התחלנו ללכת ברגל מתחנת הרכבת - מרחוב ואזוב לכיוון המדרחוב הארוך  והידוע של פלובדיב. מזג אוויר חמים קידם את פנינו, יותר נעים מאשר בסופיה. נעים לטייל בניחותא ולהציץ תוך כדי בחנויות ספורט. אולי יימצאו נעלי ספורט המוצאות חן בעיני הנכד?

הזמן לא זוחל, הוא רץ. הגיעה שעת ארוחת הצהריים. התייר צועד על קיבתו , צריך למצוא מסעדה שתתאים לכולם, ובעיקר, שתמצא חן בעיני הנכד. ראינו מסעדות אחדות. נכנסנו, התרשמנו ויצאנו, עד שגילינו בהפתעה גמורה את מסעדת HAPPY  המוכרת לנו מסופיה. הסכמנו פה אחד שנאכל כאן צהרים.

ראינו את המסגד, אתר אמפיתאטרון הרומי. אני והנכד ירדנו אל הבימה, שוטטנו בים השרידים והמשכנו כולנו אל העיר העתיקה. במהלך השיטוט ברחובותיה המשודרגים, המשובצים בתי עץ ואבן ישנים אבל משופצים. עצרנו קמעה להציץ בבית מרקחת "ישן", השקפנו על המוזיאון האתנוגרפי, על ציורי קיר, עד שהגענו לאחת משלשת הגבעות המשתייכות לעיר. בגבעה זאת עדיין מתנהלות חפירות ארכיאולוגיות אבל ניתן להשקיף ממנה על העיר.

חזרנו למדרחוב כדי לאכול ארוחת ערב מוקדמת, שהרי נגיע לסופיה מאוחר, בסביבות השעה 11 בלילה. לאחר הארוחה הקלה התקדמנו אל רחוב ראשי כדי לנסוע בשתי מוניות אל תחנת הרכבת. הגענו אליה בשעה 19:30 והתקדמנו לקופה כדי לשדרג את הכרטיסים למחלקה ראשונה. בלוח המודיעין האלקטרוני ראינו שיש דחייה של 15 דקות מכיוון שהרכבת מגיעה מבורגס .

הקופאי עבד קשה מאוד. הוא החליף כל אחד מ-5 הכרטיסים למחלקה ראשונה, החתים אותם גבה 17.50 לבה והשאיר בידינו גם את הכרטיסים הקודמים. תוך כדי החלפה שמתי לב שכרטיס אחד נפל על הרצפה. הערתי לו אבל הוא לא שמע. בעוד אנו ממתינים ברציף מס' 1, פתאום הופיע הקופאי ובידו הכרטיס האבוד. הרכבת הגיעה בזמן שנכתב בלוח המודיעין. חיפשנו את התא שלנו וראינו שהוא נתפס על ידי נוסעים שהגיעו מבורגס. התיישבנו בתא הסמוך וכשהגיעה המבקרת הראינו לה חבילה של 10 כרטיסים. היא הופתעה מהכמות ולא טרחה לבדוק את מספר התא והמושבים. לבסוף, אמרה לנו שאנו יכולים לשבת היכן שאנו רוצים.

משך הנסיעה עד סופיה - שעתיים ועוד 22 דקות .לאחר חצי שעה של נסיעה הרגשנו שחום מגיע מאיזה מקום בקרון. חיפשנו עד שמצאנו את המקור, אבל לא יכולנו לבטל את זרימת האוויר החם. מדי פעם יצאתי אל המסדרון כדי לפתוח מעט את החלון ולשאוף אוויר צח. הבחנתי שאינני היחיד שעושה זאת.

הפעם הרכבת עצרה פחות. הלילה החשוך שלט לאורך כל הדרך. מקצת מהתחנות היו כבר סגורות. תנועת תושבים בישובים שעצרנו, וגם חלפנו על פניהם הייתה דלילה. בקטע מסוים ראיתי מקווה מים (אולי אגם קטן?) שהשתרע על פני קילומטרים ספורים, וניתן להבחין באורות, בסירות ובתי קפה לאורך קטע מסוים בגדה של מקווה המים.

זמן קצר לפני שהגענו לסופיה הצעתי לנכד שלי לטייל קצת ברכבת. הוא נענה ברצון ויצאנו לדרך. חלפנו על פני 4 קרונות. כולם היו דומים ורובם ריקים עד דלילים. פתאום הגענו לקרון שהיה בו מזנון. העובד אסף את אחרוני המצרכים כי התכונן לסגירה. המשכנו הלאה וגילינו מסעדה זרועה שולחנות וכסאות, אך הייתה ריקה מסועדים. המשכנו הלאה וכאן חיכתה לנו הפתעה. מצאנו מחלקה מהודרת בעלת מושבים גדולים ונוחים, מצוידים בשולחנות צמודים, ממש כמו ברכבות של מחלקה ראשונה ברכבות מערב אירופה. חזרנו במהירות לתא שלנו כדי לקרוא לרעייתי, לבני ולכלתי. הם באו ברצון. גם הם הופתעו ממה שראו. הבנו שרכבת מבורגס יותר מפנקת. עכשיו מאוחר מדי כדי שגם אנו נתפנק.

רמי דוידי , חולון, 1-11-2019