השתתפות הנוער היהודי בתנועות מרי בבולגריה - ישראל איזי אלמוג

בסוף 1940, שנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפכה בולגריה לבת-ברית של גרמניה הנאצית. מלך בולגריה - בוריס השלישי, מינה ממשלה שבראשה הועמד הפרופסור לארכיאולוגיה - בוגדן פילוב, תומך נלהב בגרמניה הנאצית, חבר בארגון פרו-נאצי ואנטישמי מוצהר. המשטר שבראשו עמדו המלך וממשלתו הפרו-נאצית זכה לכינוי "המשטר הפשיסטי". 

בדצמבר 1940 אישר הפרלמנט "חוק להגנת האומה" - חוק אנטישמי ששלל מהיהודים את זכויותיהם האזרחיות, בזז את רכושם, נטל מהם את החופש והפך אותם למטרה לרדיפות אנטישמיות. מצבם הכלכלי של היהודים נפגע מאד בעקבות הרדיפות. נטילת החופש התבטאה גם בגיוס כל הגברים היהודים בין הגילים 20-46 לעבודות כפייה.

ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה באופן רשמי למדינות ה"ציר" - גרמניה, איטליה ויפן. עם הצטרפותה, התירה ממשלת בולגריה לצבא הגרמני להשתמש בטריטוריה הבולגרית לצורכי מעבר, כדי לכבוש את יוון ויוגוסלביה. בהמשך 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות. בולגריה לא הצטרפה למלחמה נגד ברית המועצות, אך צבאה עזר לגרמניה להשלים את הכיבוש על חבל מקדוניה ביוגוסלביה. 

 

החיבור עם גרמניה הנאצית לא התקבלה על דעת כל שכבות הציבור. כמה מן המפלגות שפורקו בצו ממשלתי ובייחוד המפלגה הקומוניסטית, שהייתה במחתרת אך היו לה תומכים רבים בציבור, התנגדו למדיניות הפרו-גרמנית של הממשלה.

 

החלו להגיע גם שמועות על גורל יהודי אירופה שנכבשו ע"י גרמניה הנאצית. בקהילה היהודית התגבשו שלש גישות שונות לגבי העמדה שעל יהודי בולגריה לנקוט:

ההנהגה הוותיקה סברה בתחילה שלא מרחפת סכנת חיים ממשית על יהדות בולגריה. (בהמשך, הובילה ההנהגה בהצלחה פעולות שגרמו לביטול תכנית הממשלה שנרקמה עם הגרמנים, לשלוח את יהודי בולגריה למחנות ההשמדה). 

מגמה שנייה שלטה בקרב בוגרי תנועות הנוער הציוניות (שהיוו חלק ניכר בקרב הדור הצעיר של יהודי בולגריה). לפיה, האסון שהתרחש בקרב יהדות אירופה לא יפסח על יהודי בולגריה והפתרון לנוכח סכנת ההשמדה הוא עליה. ומאחר ולא היו סרטיפיקטים (רישיונות ממשלת המנדט לעלות) יש להשתמש בכל דרך אפשרית, כולל, כמובן, עליה בלתי לגאלית.

גם הקומוניסטים בקרב היהודים סברו שהאסון לא יפסח על יהדות בולגריה. הם התנגדו אידאולוגית לעלייה לא"י ומכל מקום לא ראו בעלייה פתרון מעשי להצלת היהודים, כי ממילא דרכי העליה חסומות. לכן הם סברו שהדרך היחידה היא מלחמה במשטר הפשיסטי, וכל אזרחי בולגריה, כולל היהודים, חייבים להצטרף למאבק.

 

מגמה אחרונה זאת גרמה להתלבטות רעיונית בקרב בוגרי תנועת הנוער הציוניות מהשמאל. יש לציין שהתנועות פורקו ע"י השלטונות (כמו כל המסגרות הפוליטיות האחרות, כולל מפלגות כמובן).  הקנים של התנועות נסגרו, אך הקשרים בין הבוגרים נמשכו. מתנגדי ההצטרפות למאבק, אותו הובילו הקומוניסטים (שהיו אויבי התנועה הציונית) טענו שההצטרפות תגרום לנטישה ובגידה ברעיון הציוני שעל ברכיו התחנכו. בקרב בוגרי תנועת הנוער הגדולה ביותר - "השומר הצעיר" המשבר הרעיוני גרם לפילוג בפועל, כששליש מהבוגרים שדגל במאבק, הצטרפו כבודדים לקבוצות המחתרת הקומוניסטיות.  

 

חלק לא גדול מהנוער היהודי השתייך לארגון הנוער הבולגרי: "ברית הנוער העובד" (בבולגרית: Работнически Младежки Съюз). הארגון נודע בראשי התיבות של שמו הבולגרי - РМС (בהיגוי - (REMS. חברי הארגון וחוגים דומים בקרב ארגוני שמאל נודעו בציבור כ"נוער פרוגרסיבי" שהשקפת עולמו לא הייתה רחוקה מזו של המפלגה הקומוניסטית. בהשפעת מפלגה זאת, רבים מבני "הנוער הפרוגרסיבי", כולל היהודים בתוכם, בחרו בדרך ההתנגדות והצטרפו למאבק במשטר הפשיסטי.

 

דרכי ההתנגדות היו שונות, אך המטרה המשותפת של כולם הייתה לקרב את סופו של המשטר הפשיסטי בבולגריה. נושאי ההתנגדות בהן עסקו הקבוצות השונות שהצטרפו למאבק היו שונות:

 

תעמולה: באמצעות הפצת כרוזים בערים. זאת הייתה פעולה אסורה שהתבצעה במחתרת, ע"י הדבקת כרוזים בלילות, או הפצתם מיד ליד. הכרוזים עודדו את האוכלוסייה להתנגד למשטר הפשיסטי ולא לעבד תקווה בסופו הקרב. בין היתר, הם פנו אל האוכלוסייה לשמור על היהודים מפני רדיפות הממשלה וכוונותיה הזדוניות.

 

סייענים בסתר: (סייען לפרטיזנים: יאטאק - Ятак). הסיוע התבטא באספקת מזון, בגדים, תרופות וכל עזרה אחרת שהיד הייתה משגת. קבוצה זאת הייתה הגדולה ביותר ואומדים את מספרה ביותר מ-100 אלף איש.

 

קבוצות קרב: (Бойни групи). הקבוצות שהורכבו מ- 3-6 לוחמים, החלו לפעול אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות ונודעו בעיקר בפעולות חבלה בסיוע הבולגרי לצבאות גרמניה - בת בריתה. לפי נתוני משטרת בולגריה, בתקופה 1941-44 בוצעו ע"י קבוצות הקרב 260 פעולות חבלה שהמפורסמות ביניהן הן פיצוץ רכבת דלק המיועד לצבא הגרמני ברוסיה - ב-1941, ושרפת מחסן בגדי חורף לצבא הגרמני ב-1942. החל מתחילת 1943 החלו קבוצות הקרב בחיסולים ממוקדים של דמויות מפתח מצמרת המשטר הפשיסטי. שניים מהחיסולים המפורסמים ביותר היו של הגנרל חריסטו לוקוב (Христо Луков) מפקד הצבא ומיועציו הקרובים של המלך בוריס, ומפקד משטרת בולגריה - הקולונל אטנס פאנטב (Пантев Атанас) הידוע לשימצה - אחראי ישיר לאסון ספינת המעפילים "סלבדור" שטבעה בדצמבר 1941 בים השיש. פאנטב פקד על שלטונות נמל וורנה להתיר את הפלגת הספינה, חרף העובדה שמנהל הנמל אסר קודם לכן את יציאתה לים, כי מצא שאינה כשירה לשיט.    

 

הפרטיזנים: חלק מהנוער היהודי ברח להרים והיווה חלק מהגרעין המייסד של תנועת פרטיזנים, שהחלה לפעול לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, ביוני 1941. פעולות הפרטיזנים כללו התקפות על מסילות ברזל, מחסני מזון, נשק דלק ובגדים המיועדים לצבא הגרמני. במספר מקרים השתלטו הפרטיזנים על עיירות וכפרים לפרקי זמן קצרים ובמקביל לפעולות התעמולה בקרב התושבים, לקחו נשק שלל והשמידו ארכיונים ממשלתיים ותחנות משטרה. התנועה הגיעה לשיאה ערב נפילת המשטר, בספטמבר 1944. ישנם חילוקי דעות כבדים לגבי מספר הפרטיזנים. לפי אחד האמדנים היותר אמינים מהתקופה האחרונה, מספרם (כולל קבוצות הקרב) נע סביב 10,000 איש בתקופת השיא של פעולתם.

 

אין אמדן מדויק לגבי מספר קרבנות התנועה הפרטיזנית (כולל קבוצות קרב, סייענים והעוסקים בתעמולה). מעריכים שבתקופה 1941-44 נפלו בקרב, או נהרגו בידי הצבא והמשטרה (גלויה וסמויה) בין 10,000-20,000 איש. כ-2,400 איש נדונו למוות ע"י בתי משפט, אך מספר ההוצאות להורג הגיע ל- 68 בלבד. כל היתר שוחררו לאחר נפילת המשטר הפשיסטי ב- 9/9/1944. אחד המפורסמים מבין הנידונים למוות הוא הסופר והבמאי היהודי הידוע - אנג'ל וואגנשטיין, שביקר מספר פעמים בישראל לרגל הקרנת סרטיו. ספריו תורגמו לשפות רבות והוא מגדיר עצמו כסופר יהודי. 

 

רבים מקרב הנוער היהודי הצטרפו לתנועת הפרטיזנים ולקבוצות הקרב. משיכת הנוער היהודי לתנועת הפרטיזנים נבעה משתי סיבות: המדיניות האנטישמית המוצהרת של המשטר שאף התכונן לחסל פיזית את יהודי בולגריה והמשיכה של רבים מבני הנוער לאידאולוגיות ולתנועות ה"פרוגרסיביות", כמפורט לעיל. יש לציין שבניגוד לארצות אחרות במזרח אירופה (במיוחד בפולין) בהן פרטיזנים אנטישמים לא קיבלו יהודים לשורותיהם, בבולגריה המצב היה הפוך. יהודים התקבלו בנפש חפצה לשורות הפרטיזנים, אם ענו לקריטריונים העיקריים - הזדהות אידאולוגית, שמירה על סוד, מצב גופני ונכונות להקריב את חייהם, או לסכן את משפחתם במקרה שיתפשו.

 

מירב הצעירים היהודים שהצטרפו למאבק האנטי-פשיסטי באו משורות תנועות הנוער החלוציות הציוניות מהשמאל - "השומר הצעיר" ו"מכבי הצעיר".

 

רבים מבני הנוער היהודי שהצטרפו לתנועת המרי שילמו בחייהם - פרטיזנים שנפלו בקרבות, חברי קבוצות קרב שנתפשו והוצאו להורג ללא משפט ואחרים הוצאו להורג לאחר משפט. אחרים בילו תקופות מאסר ארוכות ועינויים קשים בבתי הסוהר. אלה היו האסירים הפוליטיים (Полит-затворници).

 

לפי נתונים בשנתון הרשמי של יהודי בולגריה (Годишник) בשנת 1984 על השתתפות יהודים בתנועת המרי, מספר האסירים הפוליטיים הגיע ל-460, מספר הפרטיזנים והלוחמים בקבוצות קרב - 260 ומספר הנופלים - 125 לוחמי מחתרת.

 

בהשוואה למספרים אלה, הרשימה שבידינו כוללת 193 שמות של פרטיזנים וחברי קבוצות קרב, מתוכם 73 נופלים. הרשימה שנערכה ע"י מר נסים כהן, תושב סופיה, גמלאי ועיתונאי לשעבר. הרשימה מבוססת על פרסומים וספרי זיכרונות הכוללים שמות של פרטיזנים, שנסרקו על-ידי מר כהן. המקורות בהם השתמש מפורטים בתחתית הרשימה השמית.

 

אשר לשמות האסירים הפוליטיים, אין בידינו רשימה, אלא, שמות ספורים בלבד שנמסרו לנו ע"י ד"ר יעקב עפר -  תושב ישראל ואסיר פוליטי לשעבר. בניגוד לשמות הפרטיזנים שפורסמו בספרי זיכרונות, לא ידוע על פרסום רשמי מסודר, בו מפורטים שמות האסירים הפוליטיים.

 

השוואה בין הרשימה שבידינו לנתונים המתפרסמים בשנתון שנת 1984 של יהודי בולגריה, מראה שקשה להגיע היום לרשימות אמת. וזאת, לא רק בגלל מרחק הזמן והעדר מקורות. פרטיזנים וחברי קבוצות קרב רבים היו כלואים תקופה מסוימת בבתי הסוהר וייתכן שנספרו בשתי הקבוצות. כמו-כן, קיימת אפשרות שרשימת הנופלים שנמצאת בידינו אינה כוללת שמות אסירים שהוצאו להורג, או נפטרו בבתי הסוהר. כותב שורות אלה נתקל במקרים בהם נטען לגבי שם מסוים שהיה גם פרטיזן וגם אסיר פוליטי ובדיעבד התברר ששתי הטענות נכונות. אין ספק שישנם כמה וכמה מקרים כאלה.

 

אנו מקווים שבעקבות פרסום הרשימה יגיעו אלינו עדויות על שמות נוספים, או תיקונים שיש לבצע ברשימות.

 

רצ"ב רשימת הפרטיזנים והלוחמים בקבוצות קרב.

 

התנדבות הנוער היהודי בבולגריה לאחוז בנשק לא הסתיימה עם מיגור המשטר הפשיסטי ב-9 לספטמבר 1944. עם הצטרפות בולגריה למלחמה נגד גרמניה הנאצית (מיד לאחר החלפת המשטר) צעירים רבים שהשתתפו בתנועת המרי נגד המשטר הפשיסטי התנדבו לשרת בצבא הבולגרי תחת הנהגתו החדשה, על אף שלא היו חייבי גיוס. אליהם הצטרפו גם חייבי גיוס. הצבא הבולגרי נלחם בגרמנים ביוגוסלביה והגיע בסוף המלחמה עד אוסטריה. בשדות הקרב מחוץ לבולגריה נפלו עוד 57 צעירים יהודים.  ראו במדור זה מאמר על השתתפות בולגריה במלחמה נגד גרמניה הנאצית ורשימת החללים היהודיים.

 

(*) תודתו של מחבר המאמר נתונה לד"ר שלמה שאלתיאל - הסטוריון, חוקר תולדות יהודי בולגריה, על הערותיו החשובות.