בית המרקחת של הדוד ליאון בכפר נובו סלו

                             רוקח מגיל צעיר (אַנגֶל רוקח חוויות)        
                              כתב: יעקב פנקס. ערך: רונן פנקס 
                         
'של מי הבית הזה?' שאל מר בלֶב הקומיסר 'לעניני יהודים', בהצביעו על ביתנו הגדול, שממוקם היה ברחוב הראשי באזור היהודי בווידין. מלווה בולגרי שהיה איתו השיב לו שבבית הזה גרים יהודים; 'זה ביתם של משפחת פנקס יוסף'. 'כמו שחשבתי' השיב הקומיסר, 'אם כך, אני רוצה אותו פנוי לכל היותר תוך שבועיים מהיום!'.
 
עם דברים אלה נגזר עלי ועל משפחתי שכללה את הורי, אחי וסבתי, לעזוב את ביתנו הגדול והמרווח ולעבור לבית של סבתי מצד אבי. היה זה סתיו 1942. בביתנו 'החדש' נאלצנו כולנו להצטופף ולדחוק את עצמנו ומטלטלינו לחדר שינה אחד לא גדול במיוחד ולחדרון מעבר קטן שהיה צמוד אליו.  בפינה אחת בחדר וחצי הזה שבו התגוררנו, ניצבה לה ארונית עץ ייחודית שבה מונח היה פעם מקלט רדיו שהוחרם על ידי השלטונות כרכוש שאסור ליהודים. החלל המיותם מהרדיו, שהיה אז אמצעי התקשורת המרכזי ובעצם היחיד לקבלת ידיעות על מה שקורה עכשיו בבולגריה ובעולם, התמלא בחוברות ישנות.
 
הצפיפות בבית והזמנים הקשים היו וודאי גורם שתרם למתחים ביני לבין אברהם אחי הגדול ממני בשלוש שנים. לא פעם התפתחו הוויכוחים ביננו לתגרות של ממש והורינו חששו  שהמריבות הללו עוד יובילו לתאונה. ואכן התאונה לא אחרה לבוא. אני ואחי עמדנו ליד ארונית הרדיו, נסינו לפתוח את דלת הארונית התקועה. אחי פתח את המגירה התחתית, שלף אותה החוצה והסביר לי שעלי להכניס את ידי ואת ראשי פנימה וכך לדחוף מפנים את דלת הארונית. ללא מחשבה מרובה השחלתי את ראשי פנימה בתנועה סיבובית מבעד לפתח הצר ודחפתי את הדלת. הדלת אמנם נפתחה, אך שמחת ההצלחה לא נמשכה זמן רב. נשארתי תקוע בתוך הארונית מבלי יכולת לסובב את הראש בחזרה כדי לצאת. קריאות ההצלחה התחלפו בזעקות כאב וקריאות לעזרה. נכנסתי לפאניקה והתעוררה מהומה קטנה בבית. מעשה זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ההורים החליטו שזהו זה - יש להפריד מיד בין האחים השובבים. הפתרון שעלה היה לשלוח דווקא אותי לדוד של אימי, שהתגורר אז לא הרחק מן העיר בכפר נובו סלו.  
                
לדוד ליאון היה בית מרקחת במרכז הכפר. בית המרקחת מעוצב היה בסגנון אירופאי מודרני. במרכזו היה דלפק רחב ועליו משקל מאזניים עדינים. בשנות ה-40 תעשיית התרופות הייתה בחיתוליה, עוד לא היו תרופות מוכנות ותפקיד הרוקח היה להכין בפועל את התרופות לפי המרשם. על הדלפק עמדו כלים שונים ומשונים למטרה זו, ומסביב לדלפק היו מגירות ובהן החומרים מהם הוא היה רוקח את התרופה הרצויה. מעל למגירות היו מדפים ועליהם בקבוקי חרסינה גדולים ובהם נוזלים שונים. במדפים מעליהם היו בקבוקים קטנים יותר, ועל המדפים מעליהם עמדו צנצנות ובהן משחות שונות. כלי החרסינה הלבנה שיוו אופי מכובד, עדין ויוקרתי לבית המרקחת.

הדוד ליאון היה אדם טוב לב, אמין ומקצועי ובעל ידע נרחב מאד בתחום עיסוקו. לא פעם הכפריים פנו אליו ישירות כדי למצוא מזור למכאובם, והיו מוקירים לו תודה אישית בהבאת מתנות קטנות מפרי מרכולתם. בפסחא למשל סלסלת קש גדולה היתה מתמלאת בביצים צבעונית כמקובל בכפר הבולגרי. בקיץ, המרתף בביתו היה מתמלא לפעמים בעשרות ואולי מאות אבטיחים, אותם נוהג היה הדוד למספר, גם כדי לזכור את סדר הגעתם ולאכלם לפי הסדר, וגם כדי לנהל את חלוקתם בצורה מסודרת. רצה הגורל, ולעזרתו באה ארונית הרדיו הייחודית ואולי עוד כמה שיקולי מבוגרים שלא הבנתי אז, ואני נשלחתי לגלוּת אל גן העדן הקטן הזה.

אך מה עושים עם ילד עירוני שובב, בסך הכל בן עשר, במקום כזה? לא נותר אלא להעסיק את הילדון על ידי לימוד מקצוע הרוקחות. בתחילה למדתי להפעיל את הדסטילטור, מכשיר שנועד ליצור מים מזוקקים הדרושים להכנת סירופים רפואיים. מכשיר המתכת הקטן כלל שני מיכלים המחוברים בצינורית. במיכל אחד הורתחו מים, ובמיכל השני היו מים קרים שתפקידם היה לקרר את האדים שעברו דרך צינורית מפותלת, התקררו וטפטפו החוצה. אני הייתי ממונה על האש, וכן על העברת המים המזוקקים לבקבוק זכוכית גדול. עשיתי את המלאכה בזהירות ובהתלהבות רבה ולקורת רוחו של אַנגֶל (בבולגרית מלאך) הסטאז'ר הצעיר, שהיה אז בתקופת התמחות בבית המרקחת. אַנגֶל התייחס אלי ברצינות רבה. הוא השקיע זמן כדי ללמד אותי את המקצוע. לאחר הפעלת הדסטילטור הוא לימד אותי למדוד נוזלים בשפורפרת מדידה. אמנם לא הסתמכו עלי במדידת הנוזלים הדרושים להכנת התרופות, אך בבית המרקחת מכרו גם תמציות שונות הדרושות להכנת עוגות, ובמיוחד לעוגת 'קוזונק' הייחודית לחג הפסחא, ולמדידת הנוזלים הזו כבר הוכשרתי דיו. לאחר מכן לימד אותי אַנגֶל לעטוף אבקות שהוכנו לפי מרשם בניר מרובע. למדתי לקפל את הנייר באופן כזה שכאשר משתוקקים לפתוח את האריזה, אבקת התרופה לא תשפך מן הצדדים אלא באופן מוחלט מן המרכז. הוא גם לימד אותי להכין כדורים לבליעה במכשיר מיוחד הדומה לספר פתוח עם דפנות מחוררות. בתוך החורים מיקמנו בחלקם העליון והתחתון את שני חצאי עטיפת הכדור הקטן שהיה עשוי מחומר שנמס בקלות. לחצי הכדור התחתון הכנסנו את אבקת התרופה ואחר כך סגרנו את 'הספר' וחצאי הכדור נכנסו זה בזה ונתקבל כדור-תרופה סגור ומוכן לבליעה.

כך חלפו להם הימים בכפר. עבדכם הנאמן, הילדון הצעיר, הפך לשותף פעיל והכרחי בעבודות המכאניות השונות בבית המרקחת הכפרי. בית מרקחת זה היה בהחלט מודרני לתקופתו, וסיפק את כל הדרוש ללא יצור תעשייתי.

לאחר זמן מה, הרדיפות נגד היהודים בבולגריה החריפו. במאי 1943 גורשו יהודי סופיה מבתיהם. לבית משפחתי בווידין התווספו לא פחות מ- 9 משפחות שחלקן התגורר במעברים בין החדרים ובמסדרונות. גם בנובו סלו הורגשה המתיחות ונאלצנו, אני וגם הדוד ליאון לעזוב את הכפר ולחזור לעיר. למרות זאת, הקשר עם הכפר ועם בית המרקחת לא נפסק. אַנגֶל הסטאז'ר שמר בנאמנות על ממלכת התרופות הקטנה.

עם סיום המשטר הרודני הוחזרו הזכויות ליהודים ודודי הזקן חזר לביתו בכפר. שלוש שנים אחר כך, כאשר הייתי בן 13, בחודש מאי 1945 נשמעה ההכרזה על סיום מלחמת העולם. עם זכרונות נוסטלגיים חמים החלטתי לשוב לבקר את הדוד בכפר. אני זוכר שראיתי במרכז הכפר המוני בני אדם שמחים, רוקדים ריקודי עם בולגריים במעגלים רחבים שלובים יד ביד, לצליליה החיים של מוזיקת עם. אולי ישמע לכם הדבר מפתיע, אך גם אז במרכז הכפר הופיע אַנגֶל הסטאז'ר ומילא את תפקיד המדריך האחראי. הפעם הוא לא ביקש ללמד אותי את מלאכת הרוקחות אלא את צעדי הריקוד המסורתי שחזרו על עצמם, כמקובל בריקודי עם. כך רקדנו והשתעשענו.

תוך כדי התבוננות בהמון השמח ושיחה קטנה המתאימה לרוח המאורע, התברר למדריך הנאמן שאני, הגברבר הצעיר בן ה- 13, עדיין לא ידעתי טעמה של אישה. אַנגֶל היה מופתע מעט, אך בטון אבהי בטוח ומרגיע, הבטיח לי שכבר למחרת לא אהיה בתול, כי יש דברים שבאמת חייבים ללמוד. הוא המשיך ואמר שהוא יכול לקחת אותי עד תחילת הדרך, אבל את הצעד הראשון עלי לעשות בעצמי. התרגשתי מאד מהדברים! הוא הבטיח שייסדר לי כבר למחרת היום ביקור חוויתי אצל אלמנה צעירה ויפה. לא ארחיב בדברים, אך אתם יכולים לתאר לעצמכם את עוצמת ההתלהבות, ההתרגשות, החרדה והציפייה שמלאו את ליבי. היום נתארך אך לבסוף חלף לו והגיע 'המחר'. נפגשנו כמתוכנן ועשינו דרכנו לכיוון בית האלמנה. הוא ביקש ממני להמתין על שביל הכניסה ונכנס לבית. ניסיתי להרגיע את ההתרגשות והציפייה תוך התבוננות בגינה המטופחת בחצר. כעבור דקה קצרה הופיע הסטאז'ר בפתח. נשאתי אליו עיני בציפייה. הוא הסתכל עלי, שפתיו נלחצו זו בזו ואז אמר: 'אין לך מזל חביבי, היום יש דגל אדום'. היתה זו אולי האכזבה 'הרומנטית' הראשונה של חיי, אכזבה שהגיעה מאישה שלא הכרתי ובעצם לא ראיתי ואף לא שמעתי את קולה. שמעתי רק שוב ושוב את קולו של אַנגֶל מהדהד בראשי 'דגל אדום'. בהתחלה לגמרי לא הבנתי. שאלתי אותו, 'דגל אדום?' מה הקשר בין מעמד הפועלים השואפים לשיוויון לבין אלמנה צעירה בכפר? ואולי פה המקום לציין שבאותם הימים כבר הרשיתי לעצמי להאמין שיש אמת בטענות הקומוניסטים, אך דבר זה רק העצים את האבסורד שבדבר, כיצד יכול דגל אדום להיות לסמל של אכזבה?  (בתמונה: אנגל - הסטאז'ר של הרוקח).

בכל אופן, כאשר שבתי העירה חיכתה לי הפתעה נעימה שהשכיחה ממני את האכזבה. במרתף בית הכנסת נמצא ארגז גדול שבו נשמרו כלי הנגינה של תזמורת הטמבורות. כלי מיתר ארוכי צוואר בגדלים שונים, שנקנו על ידי הקהילה לפני הרבה שנים והוסתרו בזמן המלחמה, נעורו לאיטם לחיים. כמה מבוגרים שנגנו בעבר בתזמורת עזרו לנו - קבוצת הנוער היהודי, לכוון את הכלים ולהכינם לנגינה ולמעשה לחידוש תזמורת הטמבורות. חלק מאתנו כבר היו מוזיקאים מוכשרים והצליחו להוציא מכלי הנגינה המאובקים צלילים מופלאים. סינטוֹ, סגן המנצח, היה גאון מוזיקלי. בשמיעתו החדה יכול היה לשמוע מוזיקה ברדיו ומיד לערוך אותה לפרטיטורה, אותה יכולנו לנגן. הכנו תכנית אמנותית לקונצרט שבו ישתתפו הטמבורות כליווי לזמרת הבנות - מֶדי וסוניה שנחנו בקול יפה וענוג. התאמנו לקראת קונצרט שיתקיים בעיר היוגוסלבית זאיצר, כחלק מסדרת הופעות באירוע שמטרתו מחווה לשכנות טובה. אך לאכזבתנו הגדולה, בשל בעיות ומחלוקות פוליטיות בין טיטו - מנהיג יוגוסלביה, לבין צמרת ברית המועצות, לא הותר לנו כבולגרים להיכנס ליוגוסלביה והאירוע כולל המופע, בוטלו.

החלטנו לא לוותר על קיום ההופעה, הצעתי שנקיים אותו בכפר נובו סלו. הדוד ליאון ואַנגֶל הסכימו שנפרסם את ההופעה בבית המרקחת ששימש גם כנקודת מכירת כרטיסים. האולם במרכז הכפר אמנם לא התמלא, אך קהל רב למדי הגיע לראותינו והיה שמח ומרוצה. זכינו למחיאות כפיים נלהבות. עם סיום הקונצרט יצאנו מן האולם וראינו שהיתה חגיגה בכפר. המונים רקדו במעגלים לצלילי תזמורת הכפר. (המחבר: שורה תחתונה משמאל).

זכרונות הילדות מהכפר נובו סלו לא עזבו אותי. בשנת 2011 באתי לביקור בבולגריה והחלטתי לשוב ולבקר שם. נסעתי עם רחל אשתי ויוטה חברתנו. הן נהנו לשמוע את זכרונות הילדות שלי ושמחו על ההזדמנות לבקר במקום. כדי להגיע לאזור הכפרי המרוחק היה עלינו לשכור רכב. חלפנו דרך הכפר סלו גמזוֹבוֹ - אחד הכפרים הקטנים באזור. נזכרתי שבחגיגות האזוריות, כל כפר שלח את תזמורתו ורקדניו להופעה המרכזית. תזמורת כפר קטן זה כללה שני נגנים בלבד - נגן קלרינט ולצדו נגן תוף גדול, כשעליהם מנצח ראש הכפר. אני זוכר את המראה הקומי של השלושה, צועדים בגאווה לצלילי הקלרינט המחזוריים והפשוטים ולקצב התוף הגדול, מעלים חיוכים בקהל הצופים שמחה כפים. עברנו דרך הכפר בנסיעה. אמנם לא ציפיתי לראות את התזמורת המקומית, אך קיוויתי שלפחות יהיה נעים לעשות שם סיבוב. התאכזבתי מאד לראות כפר מוזנח, רחובות עזובים ללא כבישים סלולים ושבילי עפר מכוסים צמחיה. עגלה רתומה לשני שוורים עברה על ידנו. שאלתי את העגלון היכן הדרך הראשית לנובו סלו. הוא הצביע לכיוון שביל עפר מוזנח דומה לזה שבו נסענו באיטיות ובזהירות. הדרך עברה בין שדות בור, ששנים רבות לא ראו מחרשה.

כאן אציין, שנשיא המדינה, שמעון פרס, הציע בשנת 2011 לממשלת בולגריה, תמיכה ישראלית של ידע ומיכון על מנת לשוב ולהפוך את אדמת בולגריה לקרקע פוריה. דבריו הופיעו אז בכותרות העיתונים. המרחבים החקלאיים האדירים ומזג האוויר המתאים, יוכלו לדעתו להפוך את בולגריה ל'אסם לעמים הרעבים בעולם'. בשיחות שנהלתי במהלך הביקור עם המקומיים, הם ענו לי בפסימיות, שרק אם הישראלים עצמם יהיו היזמים, אז ורק אז, הרעיונות הללו יוכלו לצאת מן הכוח אל הפועל.

הגענו לכפר הגדול נובו סלו. המשכנו למרכז הכפר והעזובה לא נטשה אותנו. הכפר הצפוף נראה עלוב. זהיתי לפתע שלט של בית מרקחת. זה לא היה בית המרקחת של הדוד ליאון. בכל זאת, רצינו להכנס פנימה אך הדבר נמנע מאיתנו. בקדמת מבנה בית המרקחת יש חלון קטן ודרכו ניתן השרות. הלקוח שמגיע נאלץ לעמוד ולהמתין בחוץ. הצצתי פנימה. החלל הפנימי היה גדול יחסית. על מדף ארוך אחד עמדו קופסאות קרטון של התרופות. גם לכאן הגיעה 'הקידמה'. ליבי נצבט. נזכרתי באותו גן העדן הקטן על מאזניי השקילה ובו כלי החרסינה והמכשירים השונים, הרבים והמגוונים להכנת התרופות. נזכרתי באוווירה החיה של אנשים הבאים לקבל עיצה מהרוקח, שעמל במו ידיו על הכנת כל תרופה ותרופה.

המשכנו להסתובב בכפר. זיהיתי פתאום את המבנה שבו היה בית המרקחת של הדוד. דמעות מלאו את עיני כאשר התקרבתי. במבנה הפרוץ והמוזנח שרר הרס מוחלט וזוהמה. לא נשאר זכר ושריד שיעידו שהיה פה פעם בית מרקחת בסגנון ווינאי למופת. אולי רק הקירות שנבנו אז באופן מסיבי, נותרו עומדים, משמשים עדות אילמת למה שהיה.

אבל אולי בכל זאת, משהו נשאר מבית המרקחת ולא רק סיפור זה. עם העליה ארצה, התחלתי לוותר בהדרגה על אידיאולוגיית 'הדגל האדום'. למדתי גם שפוליטיקה ורומנטיקה לא הולכים ביחד. אמנם לא למדתי רוקחות, אך המשיכה שיש בי לתרופות סבתא ולצמחי מרפא ממשיכה ומלווה את חיי. אתם מוזמנים לבוא ולבקר בביתי ובגינתי ביובלים שבגליל. אולי תזכו לקבל המלצה על עליו, פרחיו, שורשיו או זרעיו של צמח כלשהו שיכול לעזור או להפיג כאב כלשהו ואולי פשוט תזכו לשמוע סיפור מעניין.