יעקב (ג'קי) לילו ז"ל

 לזכרו של אחי יעקב (ג'קי) לילו ז"ל

אילו לאחי, יעקב (ג'קי) לילו ז"ל הייתה ניתנת הזכות לחיות, הוא היה חוגג איתנו ב-29 באוגוסט (2013) את יום הולדתו ה-66.

אך הגורל רצה אחרת. אחי נהרג בהיותו בן 20 בעת מילוי תפקידו בשירותו הצבאי, כמפקד כיתה (מ"כ) בצנחנים ב-27 לפברואר 1967, כשהוא מושיט יד לעזרה לחייל שכשל.

הוא נולד לשם יעקב, ע"ש יעקב לילו, הסבא מצד אבא, בנם של מילקה (אמדה) וישראל לילו, ב-29 לאוגוסט 1947 בבולגריה. בבית קראנו לו ג'קי, אך חבריו בצבא קראו לו לילו - כפי שכתב לנו אחד מחבריו "רבים נושאים את השם יעקב ואילו השם לילו, היה יחידי ומיוחד".

המשפחה - הורי, אני (הבת הבכורה) ואחי בן השנה, עלתה ב-23.11.1948 באניה "קפאלוס" דרך יוגוסלביה. השנים היו שנות העלייה הגדולה. כמשפחות עולים רבות, עברנו את מסלול הקליטה הקשה של אותם ימים.

קבלת הפנים הראשונה הייתה בנמל חיפה בה הוכנסנו איש איש לתא בו ריססו אותנו לחיטוי. אותי לא הכינו למהלך זה ואני זוכרת שהכניסה לתא והכיוון לראש של משהו ארוך שנראה לי כרובה, היה מאוד מפחיד וטראומתי. אני זוכרת היטב שבאותה שנייה חשבתי שהולכים להרוג אותי...

מנמל חיפה הסיעו אותנו לבסיס אנגלי נטוש ליד חדרה. קראו לו אגרובנק. אני זוכרת אולם גדול ובו מיטות ברזל פשוטות ומזרונים דוקרים. בזו אחרי זו, התמקמנו המשפחות באולם. בלי מחיצות וכמובן בלי פרטיות. אותנו הילדים לקחו למין גן-ילדים. היינו קרובים לחג החנוכה. לימדו אותנו שם את שירי החג. מאז ועד היום מזכירות לי מילות שיר החנוכה "סורה חושך הלאה שחור", רקיעה ברגליים. אז מלים סתומות שלא הבנתי את פשרן.

בינתיים יפו שוחררה ולנו לעולים ניתנה הרשות למה שקראו אז בקרבנו "לה פלישה" עם דגש על המלעיל במלה "פלישה".
גרנו ביפו, במה שנקרא אז "השטח הגדול". הכל מסביב היה הרוס. המקום היה נראה די עזוב ועצוב. התמקמנו במבנה קטן. אחרי כמה חודשים הצטרפו אלינו סבי, סבתי ודודי שהגיעו אחרינו מבולגריה.
לראשונה אחרי כמעט שנה המשפחה שוב התאחדה. אני נזכרת בימים ההם בגעגועים. למרות שהחיים היו קשים, היינו כולנו יחד ובערבי שבת, דודי חיים (מיקו) מנדיל ז"ל נגן באקורדיון ואנחנו שרנו ורקדנו. הייתה תמימות ואופטימיות באוויר. אף אחד לא התלונן. אבי שהיה מומחה בענף הטקסטיל ("אוברמייסטר") מצא מיד עבודה במקצועו. סבי רכב על אופניים עד פ"ת כדי לסלול את דרך ז'בוטינסקי וכמשמרת שנייה עבד בביח"ר לסיגריות.
בגלל טענת השלטונות שהבית בו גרנו מסוכן למגורים, ציוו עלינו להתפנות למעברה. כבולגרים ממושמעים וצייתנים, עזבנו את הבית ביפו לטובת מעברת כפר-סלמה ליד שכונת התקווה. הבית ממנו פינו אותנו עומד על תילו עד היום בכיכר קדומים, בלב לבה של יפו העתיקה ומשמש כמסעדה...

במעברה עברו עלינו 4 שנים קשות, המחייבות התייחסות נפרדת.
כעבור 4 שנים עברנו לדירת שיכון בחולון שם אחי למד 7 שנים ראשונות בבי"ס היסודי ע"ש בן-ציון שנקר. המשפחה חזרה ליפו. גרנו אז ברחוב יהודה הימית 18. אחי יעקב למד בבי"ס שבי-ציון בו סיים את כיתה ח' מחזור י"א תשכ"א 1965.

משאלת ליבו של אבי הייתה שאחי ימשיך את דרכו המקצועית. לכן עשה את לימודיו התיכוניים בבי"ס אורט טקסטיל ע"ש שנקר ברמת גן. הוא תכנן ללמוד הנדסת טקסטיל בחו"ל וכהכנה למד גרמנית בבי"ס לשפות, במקביל ללימודיו בתיכון. (בין חפציו שהוחזרו הביתה לאחר מותו היה ספר לימוד גרמנית). את בי"ס שנקר סיים במחזור ו' תשכ"ה 1965.

בצבא התנדב לצנחנים למרות שבגדנ"ע היה משוחרר מפעילות גופנית בגלל מום בלב. אהבתו לצנחנים באה לו עוד מהימים בהם גרנו בחולון כאשר חזה בתרגילי צניחה בחולות העיר. בכוח רצונו העז הוא התגבר על הקשיים הגופניים שבודאי היו לו, עבר את כל שלבי האימונים, סיים בהצלחה קורס מפקדי כיתות (מ"כים) והמשיך את שירותו כמ"כ באותה יחידה.

יעקב מצא את מותו בעת תרגיל בדרום, בשעה שהושיט יד אמיצה לעבר טירון ומנשקו של זה נפלט כדור אחד...
"אילו יעקב ז"ל לא היה מי שהיה, ובפרט אילו לא הייתה לו הנכונות לעזור תמיד לכולם, היה יעקב היום עמנו" כך ספד לו מפקדו ליד הקבר הפתוח.

 ***