פרק ב' בעליית משפחת מנדל מרוסה לישראל

26/02/2011

בית העולים בפרדס-חנה - "הבית" הראשון במולדת החדשה.

מהר, מהר, זירזו אותנו לעבר הרכבת שהמתינה בסמוך לנמל. היינו בהרכב משפחתי מלא:  הוריי, אחי - פולדי ואני. פולדי עלה לפנינו והתגורר בקיבוץ מזרע. הוא קיבל את פנינו בנמל ונילווה אלינו לבית העולים. העמיסו אותנו על קרונות משא, מה שעורר אסוציאציות עגומות. אנשי הסוכנות מיהרו להרגיע: הנסיעה קצרה ואנו נוסעים לפרדס-חנה ולא למחנה ריכוז! כבר היה חושך. אוטובוס הסיע אותנו עד מחנה ג' - אחד מארבעת המחנות של בית העולים. בעבר הלא רחוק היה זה מחנה בריטי גדול שהשתרע על שטח עצום. לשווא חיפשתי כיבוד, כפי שספרו. שום דבר!
עם תום המנדט ב-15 במאי 1948 והתפנות הצבא הבריטי מהארץ, הפך המקום למחנה עולים.  שורות ארוכות של אוהלים גדולים קלטו אותנו. כעשרים מיטות ברזל היו פזורות על ריצפת החול של האוהל. היה לילה. היינו צמאים ורעבים. מישהו אמר שיש מטבח וצריך ללכת לשם ולקבל את המנה הקצובה. פולדי ואני הצטרפנו לתור ארוך שנמתח עשרות מטרים. פה ושם ראיתי פנים מוכרות מהאונייה. מה, גם אתם פה? כמה טוב לדעת, פנתה אלי אישה מרוסה . תגידי לד"ר מנדל, שלא ינטוש אותנו כאן. אנחנו זקוקים לו וסומכים עליו. כפי שדאג לנו עד עכשיו צריך להמשיך גם פה! איך יכולתי להגיד לה שאבי, העולה החדש, כל-כך מבוהל וחסר אונים, שמי יודע אם ואיך ידע לדאוג לעצמו!
האנשים עמדו בתור בשקט, למרות העייפות הנוראה שניבטה מהעיניים הטרוטות והפנים הנפולות. העמידה בתור הייתה עבורנו מעשה רגיל. בבולגריה עמדנו בתור על כל מצרך. בכל מקום שראינו תור, ניצבנו, מבלי לבדוק קודם מה מוכרים. לרוב, עד שהגענו לראש התור, כבר אזלו המצרכים. אם שם לא פצינו פה, איך נלין פה? כאן, הכול שלנו, הטוב והרע!
קיבלנו מסטינג ובתוכו: קוביית מרגרינה, כפית ריבה, שתי פרוסות לחם דקות וחתיכת דג מלוח?!  הייתי המומה מהצרוף הנורא של ריבה ודג מלוח! פולדי ראה את הבעת פני ואמר: פולנים אוהבים לאכול ככה, את לא חייבת. אבל, קיבלתי! מה, שאני אזרוק אוכל? המודעות שאוכל לא זורקים הייתה טבועה בי כה עמוק עד כי הפכה לטבע שני עד עצם היום הזה! הגענו לאוהל. ההורים ישבו על מיטות הברזל סחוטים, שותקים ומהורהרים. למראה המסטינג, אימא הרימה עיניים שואלות אל פולדי: מלוח עם מתוק ביחד? אבא מצא פשרה: הוא מוכן לוותר על הריבה ולקבל את הדג המלוח. מיד קפצתי על ההצעה - ריבה היתה מעדן אהוב עלי מאז ומתמיד.
כל שנות המלחמה ואחריה בשלטון הקומוניסטי יכולתי רק לחלום על המתוק המתוק הזה.  "קומפרומיס!", הכריז אבא. "מי יודע מה צופה לנו העתיד, על עוד כמה דברים נצטרך להתפשר! אוכל היא הפשרה הקלה ביותר. אם אכלתי בשבי הרוסי במלה"ע הראשונה בוולדיווסטוק עכברים לבנים, אוכל לאכול קומפוט מדג מלוח! מה שהיה, איננו! אבל כאן, זה שלנו - וזאת תחנתי הסופית!" חתם אבי את נאומו הציוני.

א. לילה ראשון במולדת!
היה זה ליל שימורים. מסביב למחנה השתרעו פרדסי המושבות פרדס חנה ובנימינה. ריח פריחת ההדרים מילא את האוויר בבושם בלתי מוכר, משכר. יללות מרגיזות נשמעו מקרוב. אימא נצמדה לפולדי כמו ילדה מפוחדת, אבודה. מה זה? זאבים? יש זאבים בארץ ישראל? שאלה בקול אימה.
אלה תנים - צ'קאלים, מיהר פולדי להרגיע. ידיעה זאת העלתה עוד יותר את רף החרדה. הכרנו את בני דודיהם של הזאבים והם לא נודעו מעולם, כחבריהם הטובים של בני האדם. הקולות נשמעו קרובים יותר ויותר, ממש ליד הפתח. אולי ריח האוכל משך אותם? אם נקים רעש וצעקות, נבריח אותם כמו שמבריחים זאבים, הציעה אימא.
פולדי עבד קשה למלא את תפקיד האבא של הוריו. הוא הפעיל את כל כוח השכנוע והבטיח שהשכם בבוקר נסע כולנו למזרע - ביתו האמיתי בארץ. לשמחתנו, השחר הפציע מוקדם משהיינו רגילים ברוסה. ארזנו את ערמות הבגדים שפשטנו - מעילי חורף עבים כובעי קפישון ושכבות אין ספור של סוודרים וגרבי צמר. לא ידעתי אז, כמה מגוחכים נראינו בבגדים אלה.

ב. הגענו למזרע! 
שמנו לב למבטי העוברים ושבים - מבטי גיחוך שאמרו: "הא, עולים חדשים!" לא, זה לא היה תואר כבוד, כפי שדמיינתי לעצמי. בהיותנו בני נימוס, ברכנו כל מי שנקלע בדרכנו בברכת שלום. המבוגרים מביניהם שלא היו ילידי הארץ, חייכו בהבנה והשיבו ברכה ואילו הצעירים והילדים לכסנו מבט מזלזל, מתנשא, סובבו את הראש והמשיכו הלאה.
החצר של הקיבוץ נראתה לנו כגן עדן. עצי אשכוליות נשאו פרי צהוב וריחני. על הארץ נשר הפרי הבשל, ואיש לא טרח לאסוף, אבל אנו, שחונכנו על חסכנות בכל דבר, הרמנו הכל, גם כאלה שהיו קצת רקובים. הלא אפשר להוציא את הרקוב, חבל על כל פלח!
פולדי לא אהב (בלשון המעטה) את עיסוק איסוף האשכוליות שלנו מהארץ והסביר בצורה מנומקת שהפרי שנושר ונרקב נועד לטייב את האדמה ואין לראות בזה בזבוז, אלא תועלת.
פולדי התגורר באוהל ללא רצפת בטון. כל תכולתו הייתה מיטת ברזל ושידה קטנה. סימני החורף עדיין ניכרו בו - הגשם ששטף את האוהל השאיר רצפה בוצית דביקה, למרות שכבת הנסורת שפיזרו עליה. אותנו - שלושתנו, שיכנו בדירת החברים רמון. לא הבנו איזה מין סידור זה, שכל חבר שנמצא מחוץ למשק, ביתו עומד לרשות המזכירות שרשאית לשכן בו אורחים?  היו עוד הרבה דברים שלא הבנו ואימא הרבתה לשאול, למה? איך? פולדי הבהיר שבינתיים נקבל את הדברים כמות שהם ועם הזמן נבין. (כפי שנהגו בעבר ההורים להשיב על שאלותינו: כשנגדל  (בארץ) ונהייה ותיקים, נבין).
היה ערב פורים. חדר האוכל היה מקושט לקראת המסיבה המסורתית שאחרי הארוחה. השולחנות היו ערוכים ואימא בחרה לה שולחן באמצע חדר האוכל. היא לא הבינה למה פולדי מתעקש להוביל אותנו למקום אחר. אי אפשר לשבת בכל במקום שרוצים, אמר. יש סדר. צריך למלא את כל שמונת המקומות מסביב לשולחן. עברנו למקום "הנכון". אימא רטנה בשקט: ואם יושבים שם אנשים לא נחמדים? האוכל יתקע לי בגרון!
עד שהמרק הגיע הוא כבר היה קר.  ואיך ניתן לחמם ל-200 איש מרק מחדש? ועוד הסברים  ועוד תמיהות על סדרים משונים בקיבוץ, על אנשים לא מנומסים שלא יודעים להגיד שלום, על העדר חינוך - כולם מדברים יחד ובקול רם! איפה נשמע כדבר הזה?! ולמה איש לא ניגש אלינו, לא שואל לשלומנו? למה אנשים כל-כך לא מסבירי פנים, כל-כך אדישים אלינו? חשבנו שבקיבוץ כולם חברים! הלזה ייקרא יחס חברי? יש להם הרבה מה ללמוד מהבולגרים על חברות אמת! זה היה המונולוג של אימא שהשמיעה במשך הארוחה, אחריה ובכל הזדמנות אחרת. היה ברור שהיא לא תוכל לחיות בקיבוץ!
אבא, מצא לו במהרה בני שיח. פולדי הציג לפניו את וולטר - מדריך הנוער שלו, שהיה יליד גרמניה. השיחה קלחה ביניהם, כשיחת חברים משכבר הימים. אבא היה סקרן מטבעו. הוא רצה לדעת ממקור נוסף על החיים בקיבוץ, על מדיניות הקיבוץ לגבי בני נוער שעלו ארצה בטרם הספיקו לרכוש השכלה. חשוב מאד לתת להם אפשרות ללמוד ולפתח את "הגניום" שלהם לטובת החברה בפרט והמדינה בכלל!  בל נשכח את האובדן העצום של קרבנות השואה! מי ימנה את מספר הגאונים שאבדו לעם היהודי, עם הרוח והספר?!  והרי ייחודנו ברוח, בהשכלה ובחוכמה. לעולם לא נשתווה בכמות עם העמים סביבנו. יש לתת אפשרויות לימוד לדור הזה שיקים את העם מן האפר ויראה לעולם כולו שהראש היהודי חי וקיים והפעם בזכות ולא בחסד!
נאומים מסוג זה השמיע אבא בכל הזדמנות. מה וולטר ענה או איך הגיב כבר לא היה חשוב. הדברים כוונו לאוזניים של פולדי, משמע, אם הקיבוץ לא יאפשר לו לימודים, אז יש גם דרכים אחרות... אבא סבר שהלימודים הם המפתח להצלחה בחיים. הוא רצה בכל מאודו שפולדי ישלים את השכלתו התיכונית ויפנה בהקדם ללימודים אקדמיים. הוא האמין ביכולתו האינטלקטואליות. למרות שבמצבו של אבא, היה עליו "להתחיל הכל מבראשית", הוא היה מוכן לתמוך בבנו בכל דרך, כדי לתת לו כלים לעמוד על רגליו ולממש את הפוטנציאל החבוי בו. הדברים לא היו פשוטים כלל ועיקר. פולדי האמין במחויבותו לקיבוץ והחלום של אבא נגוז ולא התגשם!
בימיי הראשונים בארץ התהלכתי כמו בחלום: מזג אויר חמים, הכל ירוק, הפריחה חוגגת בשלל גוונים. החיים יפים והאושר גולש ומציף אותי בתקוות אין קץ!
מזרע מצאה מאד חן בעיני! אבל חלום, דרכו להתפוגג ולהקיץ. חגיגות פורים הסתיימו, שכרון החושים נמוג ומצאנו עצמנו חזרה בבית העולים בפרדס-חנה.

ג. מסע החיפוש של אבא אחר עבודה.
ההורים השיגו אישור העברה לבית העולים בבת גלים, שם שכנה כל המשפחה שעלתה לפנינו. לוטי ורשליקה - האחיות של אימא. המקום דמה לפרדס חנה. גם הוא היה בעבר הקרוב מחנה צבא בריטי. בביתנים הארוכים שיכנו יותר מחמישים איש. בין משפחה למשפחה מתחו חבלים ופרסו עליהם שמיכות לפרטיות מינימאלית. הצפיפות והרעש, המריצו את האנשים למצוא דיור חלופי כמה שיותר מהר.
אבא התחיל במרוץ אחר מקום עבודה שהובטח לו ע"י השליחים מהארץ עוד בבולגריה. המבטיחים נעלמו וההבטחות התנדפו.
ביח"ר "צבע" בחיפה דחה אותו ב"לך ושוב". גם מפעלי גומי במפרץ חיפה הריצו אותו במשך שבועות בטענות שווא כמו: המנהל לא נמצא, בקרוב תיפתח המחלקה המיועדת לך, התקציב לא אושר ועוד תרגילי השעיה רבים שלמדנו להכיר בהמשך. וכך, ד"ר מנדל, יהודי מכובד בן 60, כימאי מהולל, ממציא פטנטים, בעל רקורד עשיר, עתיר ידע וניסיון בתחומי תעשייה רבים, מוכן לעבוד קשה ולתרום מניסיונו הרב למען ארצו, מדינתו ועמו... מצא עצמו נתון לחסדיהם של פקידונים עלובים, אנשים קטנים, צרי אופק, אטומים, חסרי דעת ורגישות מינימאלית.
אך הוא לא אבד תקווה. מדי יום עשה דרכו שוב ושוב למפעלים באזור התעשייה של המפרץ, אולי הפעם יקבל תשובה חיובית או כל תשובה, אבל שתהיה סופית! אך לא! מסכת הטרטורים נמשכה אין קץ והאיש נשבר. נכון יותר, שניהם נשברו. הרהורי חזרה לבולגריה הפכו רלוונטיים מיום ליום יותר ויותר. שם יקבלו אותו בכל עת בזרועות פתוחות ובכבוד גדול. הם ישבו על הרציף בבת גלים חסרי אונים, חסרי אמצעים וחסרי תקווה. מעל לכל, פגועי כאב האכזבה, כאב הנטישה והבדידות. קרובי המשפחה, האחים של אימא - ליאון ומרקו מבורך, שרקמו יחד בבולגריה תוכניות יפות להקים בארץ מפעל משפחתי לגומי בהנהלת אבא, לא נראו בשטח, אפילו לא התענינו בנו וזאת, אחרי שאבא סיפק להם כל הזמן ידע בהתכתבות, מרוסה... רק תבוא זיגמונד, כתבו לו, הכול יהיה מוכן. זקוקים דחוף ל"ראש" שלך... וכשהגוף כולו עמד מולם מוכן להתחיל ביישום התוכניות, התבררה לו הבגידה הכואבת: האחים מבורך העדיפו לצרף שותף אחר למפעל, שותף חסר כל מושג בתעשיית גומי, אבל עם יכולת להשקיע אלף לירות - סכום שלא היה לאבא. וכך, השאירו את "הראש" בחוץ! אולי ידעו שתמיד יוכלו לסחוט ממנו ידע. הם ניצלו באופן ציני את טוב ליבו ואת מיזגו הנוח! עוד תקווה שנגוזה!  וכך, בלי כסף, אפילו לחזור לבולגריה אי אפשר! מה נשאר לעשות?
פולדי לא היה מוכן לעזוב את הקיבוץ והקיבוץ בימים ההם לא היה מוכן לקלוט הורים. אפילו לא לעזור בהלוואה (חברה סוציאליסטית מתקדמת). אני, ראיתי עצמי חייבת להצטרף לחברת הנוער בכפר מנחם. במילים פשוטות, זנחנו את ההורים ובחרנו בחיים הנוחים יותר!

ד. לבד בבית העולים - פרדס חנה.
לאחר מעבר ההורים לבית העולים בבת גלים, מצאתי לי אוהל קטן בים האוהלים בפרדס חנה. כשתיארו את מגדל בבל, בוודאי התכוונו לזה - מגדל בבל של שנות העלייה הגדולה. לידי "גרה" משפחה מרוסה. הם דאגו לעדכן אותי בפרטים ובסידורים ההכרחיים - משרדי הסוכנות, עליית הנוער, עזרה ראשונה, קבלת תלושים ועוד עניינים שעמדו ברומו של עולם בימים ההם. הייתה זאת פעם ראשונה בחיי שאני לבד, לגמרי לבד, נוכח סידורי הבירוקרטיה של מוסדות הקליטה.
שטח המחנה רחש פעילות כקן נמלים. פרצופים מכול הגוונים ומכל הגזעים. שפות, חלקן עוד יכולתי לזהות, אבל היה שם בליל כזה של צעקות, נפנופי ידיים... לא תיארתי לי שיש יהודים, שנראים כך! נתקפתי פחד אמיתי כשראיתי דמויות של צוענים!  נשים כהות-עור, עבות בשר, לבושות שמלות פרחוניות ארוכות ורחבות, חבושות מטפחות צבעוניות מעל המצח, ענודות עגילים משתלשלים לאורך הצוואר עם שלל צמידי זהב על הזרוע והמון ילדים יחפים, פרועי-שער, צווחנים, מתרוצצים ומשתרכים אחריהן... בדיוק "מכאלה" ברחתי מרוסה והם השיגו אותי כאן?!
עגלות עמוסות מטלטלים נעו לכל כיוון, כאלה שלמזלם, כבר מצאו סידור קבוע והיו בדרך החוצה וכאלה שרק עתה קיבלו את רכושם מהמחסן. האיכרים מהמושבה, בעלי עגלות וחמורים, השלימו את פרנסתם בהובלות.
בערב התבשרנו שהשקים הגדולים שבהם כל רכושנו הנייד – בגדים, נעליים ומצעים, הגיעו מהנמל ופורקו במגרש הגדול של מחנה א'. הייתה התנפלות על בעלי העגלות. אוהלי הקטן במחנה ג', היה במרחק של יותר מק"מ ממקום ריכוז הקיטבגים. היו לנו שמונה שקים גדולים, שעל כל אחד מהם הוטבע בעזרת שבלונה באותיות ענק ובצבע שחור שם המשפחה המלא,  ארץ היציאה וארץ היעד. על רצפת המגרש של מחנה א' הוערמו מאות שקים. אנשים נברו בהם, מצאו את שחיפשו, גררו, העמיסו על עגלות או חמורים עייפים ויצאו לדרך.  שנאתי את הדחיפות, אבל בלית ברירה הצטרפתי לנוברים. איתרתי את "האוצר", ריכזתי את כולם בפינה, ישבתי לידם ושקעתי בדילמה קשה: איך מעבירים אותם לאוהל הקטן במחנה ג'? הייתי לבד, כסף לא היה לי, לא היה ממי לבקש. כל אחד דאג לעצמו. לא נותר זמן רב להתלבטויות. עד הערב צריך לרוקן הכל מהמגרש, לפנות מקום למשלוח הבא.
עבר לידי חמור קטן חמוד, עמוס לעייפה, פוסע לאיטו, הביט בי במבט עצוב כאומר: בגללכם העולים החדשים, הוטל עלי עול נוסף על זה שאני תמיד נושא. ריחמתי על הבהמה התמימה ולחשתי לו: אקל עליך! את העול שלי, אשא על גבי, בעצמי! זאת הייתה החלטה של רגע ומיד בקשתי מנער שעמד לידי לעזור לי להעמיס על הגב את אחד השקים. עברתי על פני החמורון, ברכתי אותו בברכת "חזק ואמץ". הוא נער לעברי כאומר: אני לא מ"השומר הצעיר!", אני מחמורי ארגון הפרדסנים... בזה אחר זה נשאתי אותם ממחנה א' עד ג'. עד הערב עמדו כל  שמונת הקיטבגים הענקיים באוהל ומלאו אותו עד אפס מקום, כד שלא נשאר מקום בשבילי. השכנים הזמינו אותי ללון אתם כדי לא להיות לבד. היה חושך. לא הייתה שום תאורה, פרט לפנסים בודדים לאורך הכביש. מבין האוהלים נשמעו צעקות של מריבות ובכי ילדים. העייפות גברה עלי. הייתי גאה ושבעת-רצון מעצמי על מה שעשיתי. שכבתי על השקים ושקעתי בשינה עמוקה. אור הבוקר והזבובים העירו אותי ליום חדש של התמודדות לקראת היציאה לקיבוץ כפר מנחם.  ועל כך – בפרק הבא!
 

עבור לתוכן העמוד