בקי לוי מספרת על עלייתה ארצה

באשמורת הבקר של ה-8 לדצמבר 1948 עזבנו את הדירה היפה בסופיה שבבולגריה ויצאנו לעבר הבלתי ידוע - אל ארץ ישראל, מדינת היהודים.

המשפחה שלי מנתה את אמי - גב' ארנסטה פרחי ז"ל, אצילה ונפלאה והיא בהריון מתקדם, אבי - מר רפאל יצחק פרחי ז"ל, איש משכמו ומעלה, אחי -יצחק פרחי, צעיר ממני ב- 4 שנים ואני - בקי פרחי, ילדה בת 7 שנים.

כשהמתנו לכרכרה, השלג הלבן והיפהפה אותו אני זוכרת אותו עד היום, היווה מעין תפאורה לכל המעמד המוזר לפחות לי, מפאת גילי הצעיר.

לפתע, כמו משום מקום, נראתה מרחוק אישה גבוהה ותמירה מתקרבת אלינו וגיליתי לתדהמתי כי זו מורתי לפסנתר מזה 3 שנים.

היא לבשה מעיל בצבע בורדו יפהפה וחבשה כובע תואם ובזוית עיניה נראתה דמעה שנשרה על לחייה. רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק וגם אני פרצתי בבכי כי הכל היה בלתי ידוע, היא אימצה אותי אל ליבה ופנתה לאבי וכך אמרה לו: "רפאל, אני כל כך עצובה שאתה קוטע את הנגינה מבתך הוירטואוזית שצפוי לה עתיד בינלאומי בנגינה על הפסנתר ורק מבקשת שתבטיח לי כשתגיעו לארצכם תמשיכו ברצף את השיעורים לבקי. היא אחת התלמידות היותר טובות עם עתיד ענק כפסנתרנית ברחבי תבל!". לרגע השתררה דממה ואבי ענה: "אעשה כל מאמץ, אך נראה לי שזה לא יהיה מיד". המורה התקרבה לאחי חיבקה ונישקה לו ואחר כך לאמי והתרחקה כאילו סיימה את תפקידה ו"ירדה מהבמה". באותו רגע חלפה במוחי המחשבה שאני - בקי פרחי בת ה-7 איבדתי את ילדותי ואני נכנסת לעול שלא יהיה קל, אך אין מה לעשות, אנו נוסעים לארץ שלנו ואני הכתף היחידה שאבי יכול להישען עליה.

הגענו עם הכרכרה לתחנת הרכבת, שרר קור עז שגם את נשמתה הקטנה של בקי הקפיא, עצוב, כל-כך היה לראות ילדה קטנה ומבוהלת, עוזרת לאחיה להתקדם הלאה ומנסה להוריד מעט מהנטל הכבד על אביה, הטרוד ועמוס מהנעשה מסביב ואמי - שכירסה בין שיניה צעדה מאחור כאילו הייתה המאסף, אמא ששומרת על משפחתה כמו לביאה על גוריה ומנסה להקרין חום פנימי שאולי יחמם את גופינו והחשוב מכל - את נשמותינו. עם בטן ענקית, לא התלוננה, לא נאנחה ורק ניחמה ועודדה ובקולה השקט והמרגיע: "נגיע לארץ שלנו, למולדת שלנו וכל תלאות הדרך ישכחו וייעלמו כלא היו!" ובינתיים, תוך כדי לטיפה ביקשה: "אנא בקי, ילדתי הגדולה והאהובה, תמשיכי בדרך ויהיה בסדר!".  השתדלתי לא לצער את אמי, יחס זה כלפי אמי המתוקה נמשך לאורך כל חייה, אהבתי אותה אהבה עזה ובשבילה הייתי מוכנה ללכת באש ובמים! ומובן אליו רציתי גם להקל על אבי ועזרתי ככל יכולתה של ילדה בת 7 אביבים - סוחבת מטלטלים, מחזיקה את אחיה וכל כך דואגת ושואלת בתוך תוכה, למה? למה עזבנו את הפאר שהיה לנו? חשתי דמעות שהחלו להרטיב את לחיי, אך מיד התעשתי והמשכתי הלאה.

הגענו לתחנת הרכבת המתינה רכבת עם שורה אינסופית של קרונות, ויחד עם כולם עלינו גם אנו. הצפיפות הייתה מאד קשה, אך הסתדרנו כמו כולם כשיעד הנסיעה היה להגיע לבקרה ביוגוסלביה, נסיעה של ימים ספורים. כשהרכבת החלה בנסיעתה מישהו הודיע במערכת כריזה שבנמל בקרה מצפה לנו "אניית פאר" שנפליג בה והיא תביאנו אל הנחלה והרווחה בארץ ישראל.

נסענו ברכבת שלשה ימים שלא היו קלים כלל. הרכבת עצרה פעמים רבות לבקשת הנוסעים, מאחר והיו בינינו הרבה קשישים, ילדים קטנים ואף כמה נשים בהריון ולא היה קל  בלשון המעטה. ידענו כמובן שנסיעה בתנאים אלה תגיע לקיצה כשנגיע ליעדנו וברוח איתנה ועזרה הדדית הצלחנו להתמודד ובשעה טובה ומוצלחת הגענו סוף סוף למחוז חפצנו. נגלה לפנינו מחזה מרהיב שנשאר חקוק בלבי - בנמל עגנה אניית פאר, ממש כך, ולרגע כל התלאות חלפו כלא היו. שם האנייה היה "פאן  קרשצ'ן", לימים - "עצמאות" ותודה לאל עוד רגע!!! נעלה לאנייה המפוארת ונגיע לארצנו. אפילו בקי שמחה בשלב זה למראה האנייה וחשבה מעכשיו והלאה, הכל יהיה רק "כייף"!

העולים בהמוניהם עלו אט אט לאנייה היפהפייה ומה שלא יפרח מזיכרוני לעולם  הוא כי תוך כדי העלייה נשמעה לפתע שירה ספונטנית, כאילו מנצח דגול עומד ומנצח עם שרביטו על מקהלה ייחודית ומיומנת וזה כמובן ריגש מאד, וגם אני שרתי בשמחה! וכולנו - יהודים שהיו חדורי ביטחון ורצון, שעזבו מאחוריהם את כל מה שבנו במהלך שנים רבות, דירותיהם, משרות רמות, כספים, רהיטים (בקי את פסנתרה השאירה) אך הכל נבע למען מטרה נעלה: "באנו ארצה לבנות ולהבנות בה" וכך באופוריה, כעבור שעות מספר יצאה האנייה והפליגה לדרכה.

ביום הראשון להפלגתנו הכל היה נפלא. הים שקט, עלינו על הסיפון והשקפנו לקראת הבאות. דווקא כשהכל כאילו נראה בסדר, עצבות החלה להשתלט עלי. לפתע הבנתי שאני נפרדת לעולם מארץ הולדתי שהאירה לי פנים, ארץ בה היה לי מכל טוב, בית נפלא, פסנתר, חברות שאהבו אותי וכעת אני מפליגה עם לב דואג וחששות רבים כיצד אתאקלם? איך תעבור לידת אמי, מה יהיה עם אחי ועוד מחשבות ודמיונות החולפות בראשה של ילדה בת שבע.  שמרתי הכל בלב כי לא רציתי להדאיג את משפחתי שקיוותה לקבל ממני עזרה ולא לשדר פחדים וחששות.

חשתי בדמעות צורבות ובראש הדהדה המחשבה הקשה שגנבו את ילדותי ומעתה והלאה אינני עוד ילדה ובעל כורחי הפכתי לבוגרת. עול שלא היה לי עם מי לחלקו רבץ עלי, שאין את מי לשתף בו, עול שהוא רק שלי ואני חייבת לשאת בו, אך עד מתי? כנראה לעד! כך חשבתי ומצב רוחי נעכר יותר.

בערב הראשון עלינו על יצועינו - ישנו על דרגשים בני קומתיים כשאחי ואני ישנים בקומה העליונה ואמי - בתחתונה. מדי פעם שמעתי את אנחותיה, שלא התכוונה שאשמע, אך היה ברור שהכל קשה לה, אך היא שתקה חייכה וליטפה את איזקיטו ועלי הביטה בעיניים מלאות אהבה שאמרו "תודה". אבי בילה את כל הלילה הראשון על הסיפון כנראה חשב עם עצמו, מה יהיה, לאן אנו נוסעים. רבצה עליו אחריות כבדה - אישה בהריון מתקדם שאמורה ללדת כל יום, ילד בן ארבע ואת כל התקווה הוא תלה בי שאהיה לו לעזר והתיק הזה היה כבד עלי. כך הרגשתי והדבר קיבל ביטוי מאוחר יותר.

בבוקר היום השני החלה לפתע להשתולל סערה, בהתחלה קלה אך בהדרגה עלו גלים גבוהים ומפחידים, הכל היה אפור, גשם זלעפות החל לרדת והאנייה התנדנדה, הקרביים התהפכו וכולנו רצנו לסיפון להקיא, לבכות ולפחד.

אמי קבלה לפתע כעין צירי לידה, למזלה היה בין הנוסעים גינקולוג - ד"ר גרשון שתמיד תהיה לי פינה חמה בלב לאיש המקסים ורופא נפלא זה. לאחר שבדק  אותה הוא הבטיח לה: את לא תלדי באנייה. נגיע ארצה, שם תלדי בבית חולים  מסודר, כיאה לאישה מקסימה כמוך!  אל תפחדי, הכל יהיה בסדר, העיקר והחשוב מכל הוא שתהיי רגועה. ישבתי על יד אמי וניסיתי להרגיעה, אך בחושה האימהי המפותח הבינה שעליה להרגיע אותי וכך ישבנו שלושתנו - אחי אמי ואני, חבוקים ומתפללים שהכל יעבור בשלום.

מזג האוויר לא השתפר. הטלטולים בים היו חזקים ומפחידים ואיש לא אכל כי מיד היה רץ להקיא.

חלפו ארבעה ימי הפלגה לא קלים ובלילה הרביעי, כמו במטה קסם השתתק ונרגע הים והיה לבריכה כחולה ויפהפייה. לפתע באופק הרחוק ראינו שטיח של אורות מרצדים וכוכבים זהובים הקורצים לנו! האווירה הייתה מחשמלת ועילאית. אורות העיר חיפה שבארץ ישראל קידמו את פנינו בברכת "ברוכים הבאים! מחכים לכם ומאירים את דרככם!" ובעוד שעות ספורות נגיע לישראל.