יום השואה והגבורה -2012

הרוקח משומן

בשומן העיר הייתה קהילה יהודית גדולה, מרוכזת ברובה בשכונה אחת שכונתה בפי כל השכונה היהודית. למרבית האירוניה, השכונה הזאת התחילה ממסגר "טומבול" אבל הגיעה עד ההרים המוריקים של ה"קיושקובי".

במרכז העיר, במרחק מה מהשכונה שכן בית מרקחת גדול ומפואר, גאוות העיר, בבעלותו של הרוקח נסים בז'רנו, אדם שהגיע לשומן מפלובדיב, אחרי שהשתתף במלחמות הבלקנים ובנה לו בקרבת מקום לבית המרקחת, בית מידות.  הוא נישא והקים בשומן משפחה עם 3 בנות. בביתו החדש הוא בנה 4 אגפים, בצורת ר' - 2 קומות לכל אגף, כדי שלכל בת תהיה דירה משלה ואחת - למשפחתו שלו – הוא ורעייתו קלרה. מר בז'רנו היה מכובד על כל הבריות בעיר שומן, והיה גם פעיל בקרב היהודים שם, פעיל ציוני, בעל מוסר ומתחשב בזולת. שמו נישא בפי כל והכינוי "בית המרקחת של בז'רנו" דבק בבית המרקחת שנים אחרי שהוא עלה לארץ ואף אחרי שנפטר בה.

הוא היה כבר בעל בימיו, סבא מכובד, בימי מלחמת העולם השנייה ולא נשלח לעבודות פרך, אך גויס אזרחית ונשלח לנהל בית מרקחת במרכז העיירה הסמוכה טרגובישטה. הוא קבל שם גם בית והתגורר בו עם משפחתו. לימים גם אלגרטה - בתו, רוקחת במקצועה, גויסה אזרחית ונשלחה לאותה עירה, לעבוד עם אביה. אחותה הצעירה מישלינה למדה בסופיה, אך בהיותה יהודיה נאסר עליה ללמוד רוקחות כאביה ואחותה ונאלצה ללמוד תפירה בבית הספר "מריה לואיזה" והייתה מבקרת בעיר מדי פעם.

לילה אחד, בית המרקחת אותו ניהל נסים בז'רנו היה בתורנות לילה. כמנהגו בכל פעם שהיה בתורנות, הוא עלה לחדרון הקטן שהיה בבית המרקחת למטרה הזו ופתאום החלו דפיקות חזקות על הדלת. הוא קם, התלבש מהר מאד וירד לראות מה קרה, אך ליד הדלת עמדו שוטרים וכעסו עליו מדוע התמהמה כל כך בפתיחת הדלת בפניהם. כעסם התבטא בצעקות רמות שאחרי כן גלשו למכות רצח ממש. לא עזרו התחנונים, הם הפליאו בו את מכותיהם ולא נרגעו עד ששברו לו מספר צלעות. כמובן, שאחרי "טפול" כזה, הוא לא היה מסוגל לעבוד ואז הכניסו לתמונה את אלגרטה שנאלצה למלא את מקומו של אביה בבית מרקחת זה. הוא עבר תקופת החלמה ארוכה, חבוש כולו, אך לא שמעת ממנו תלונות וטרוניות. הוא המשיך לדאוג למשפחתו וגם ליהודים שהיו מוגלים בטרגובישטה. עם שחרור בולגריה מעול הנאצים חזר נסים, סבי, לשומן וקבל בחזרה את בית המרקחת על תכולתו, ואף הבית הושב לו, אך לא לאורך זמן. המשטר הקומוניסטי החל להלאים את העסקים הפרטיים ועירית שומן שמה עין על הבית היפה של סבי והפכה אותו לבית ילדים. לא אשכח כתבה על הבית, בה נאמר שבמקום נגינה בפסנתר שהגיעה משם, מהידיים של הבנות לבית בז'רנו, בקעו ממנו צלילי נגינת ילדי פועלים.  עם הכרזת המדינה, היו בשומן חגיגות רבות, תהלוכות ברחובות. בכמה מהן הלך סבא נסים בראש התהלוכות, ליד דגל ישראל המתנפנף והנהיג את היהודים של שומן בגאווה.

הוא עלה ארצה עוד לפנינו וחבל רק שלא מצא עבודה במקצועו. אמנם קבל מגורים מאת אחייניו - האחים בז'רנו, אבל זה לא הספיק לו, הוא השתוקק לעבוד במקצועו ולאט לאט דעך עד שכבה סופית בשנת 1956. יהי זכרו ברוך!