דופניצה - Dupnitsa

עיר בדרום-מערב בולגריה, 68 ק"מ מדרום לסופיה ו-40 ק"מ ממערב לסמוקוב.

העיר היא יורשתה של העיר הרומית העתיקה גרמניה (Germania) – הנהר החוצה אותה נושא את השם העתיק - ג'רמאן (Dgerman). במאות ה-14 וה-15 נקראה העיר גרמנשטיצה, ג'רמאן, גרמן.  מקור השם במונח הסנסקריטי: צ'רמה (cherma), שפירושו: לוהט, חם מאד, המבטא את המעיינות החמים, הסמוכים לעיר גרמניה העתיקה. כיום אלה הם המרחצאות ספרבה בניה (Sapareva Bania). לראשונה מופיע השם דופניצה בשלהי המאה ה-14. בתעודות עות'מאניות העיר נקראת דופּניגֶ'ה, דובניצה. ב-1950 שונה שם העיר למארק (Marek), ב-1952 לסטנקה דימיטרוב (Stanke Dimitrov), ומ-1992 חזרה להיקרא בשם דופניצה.

עד ראשית המאה ה-20 הייתה דופניצה עיר גנים מוקפת שדות וגני פרי, ובה בעלי מלאכה זעירה לרוב. מאותה עת ואילך, הייתה למרכז לעיבוד טבק - הגידול העיקרי באזור. הכבישים ומסילות הברזל שהצטלבו בה סייעו לפיתוחה ולגידולה של העיר, מ-7,500 נפש ב-1880 ליותר מ-15,000 ב-1920. אחרי מלחמת העולם השנייה (1939-1945) המשיכה העיר להתפתח, בעיקר בתחומי התעשייה הכימית, ייצור מכונות חקלאיות ותעשיית הטבק. ב-1992 מנתה אוכלוסיית העיר 41,200 נפש.

הקהילה היהודית

אין בידינו ידיעות ברורות על זמן היווסדה של הקהילה היהודית בעיר או על בואם של ראשוני היהודים. בבית העלמין העתיק, שאינו קיים עוד, נתגלתה מצבה של יהודי בשם מרדכי פוסג, אשר נפטר ב-1569, אולם לא ידוע אם היה מבני הקהילה או סוחר עובר אורח מסלוניקי הסמוכה. במסמכי שחרור מעגינות משנת 1638 מופיעים בין העדים גם יהודים מדופניצה, אשר סיפרו על יהודי שטבע בנהר הסמוך לעיר. מניחים אפוא שבאמצע המאה ה-17 חיה במקום קהילה יהודית עם מוסדות קהילה, דיינים ורב. עדויות נוספות ישנן בספרות השו"ת מן המאות ה-17 וה-18, מהן עולה כי היהודים מצאו את פרנסתם במסחר, ובמיוחד במסחר היינות. היו יהודים שהחזיקו כרמים, עיבדו אותם וייצרו יין, ניהלו יקבים ומרתפי יין.

באמצע המאה ה-18 שימש כרב בעיר רבי מנוח סיד ואחריו אחיו, יהודה סיד. בסוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 שימשו בני משפחת אלקלעי מסלוניקי כרבנים בעיר. הידוע מביניהם הוא רבי אברהם אלקלעי, שפרסם שני ספרי שו"ת: "חסד לאברהם" (נדפס ב-1777) ו"זכור אברהם" (1814). מחיבורים אלה ניתן ללמוד הרבה על קורות יהודי דופניצה באותה תקופה, שבה האזור היה נתון להתקפות בוזזים ("ימי הקרדג'אלי" - Kırdgiali). רבי אברהם אלקלעי נסע לארץ ישראל בשנת 1810, ונפטר בצפת.

ב-1825 נבנה בדופניצה בית כנסת חדש, הואיל והקודם היה צר מלהכיל את הקהילה המתרחבת. בין יהודי דופניצה היו יהודים אמידים, שעסקו במסחר ובמלאכה. יחסי השכנות עם תושבי המקום הנוצרים והמוסלמים היו טובים. היהודים סחרו עם כפרי הסביבה וגם עם הערים הגדולות קיוסטנדיל, סמוקוב וסופיה, ואפילו עם וידין וסקופיה המרוחקות יותר. במנזר רילה (Rila) הסמוך, נמצאו מסמכים המעידים על מסחר ער בין יהודי הסביבה (בעיקר קיוסנטנדיל ודופניצה) לבין הנהלת המנזר.

עם כניסת הצבא הרוסי לעיר, בסוף 1877, היו התנכלויות מצד החיילים ומצד האוכלוסייה הנוצרית, אך שלא כבמקומות אחרים, לא היו אבידות בנפש או בריחה המונית.

במפקד שנערך ב-1880 נאמד מספר היהודים בעיר ב-815.

ברשימה שפורסמה ב-1900, כעשרים שנה אחרי תום השלטון העות'מאני (1878), נכללה דופניצה בין 34 הערים שבהן התקיימו קהילות יהודיות מאורגנות.

ב-1906 היו בעיר אירועים אנטישמיים. על רקע סכסוך כספי נרצחו יהודים בידי בולגרים ונפוצו שמועות על עלילת דם. פעילות המשטרה מנעה התפרעויות קשות יותר.

ממסמך שפרסם ארגון יהודי לאחר מלחמות הבלקן (1913-1912) עולה, שמספר היהודים בעיר היה כ-1,500. מתוכם – 169 שגויסו לצבא – למעלה מ-10% מכלל האוכלוסייה. עוד עולה מאותו מסמך, שמשפחות המגויסים קיבלו סיוע מגורמים שונים , קרוב ל-4,000 פרנקים צרפתיים.

בין שתי מלחמות העולם התפתחה בדופניצה מערכת חינוך יהודית. נתונים מ-1920 מראים ש-89% מילדי היהודים למדו בבית הספר היהודי. על פי פרסום של הקונסיסטוריה מ-1926, כללה המערכת גן ילדים ובית ספר יסודי יהודיים.

בדופניצה הייתה פעילות ציונית. סניף "מכבי" נוסד ב-1920 והיה מסונף להסתדרות הציונית. הסניף נמנה עם שמונה הסניפים הראשונים שהוקמו בבולגריה. ב-1933 התקיים בעיר כנס אזורי של כל סניפי "מכבי" בדרום-מערב בולגריה. כן היה קיים קן של "השומר הצעיר" משנות השלושים ואילך.

אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לוועדי בתי-כנסת ולבתי ספר. בשנות ה-20 ניצחו בדופניצה הציונים, אולם כוחם ירד והם הפסידו בבחירות  של 1932. הבחירות בוטלו אחרי 1934.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה בכלכלה היהודית. ה"אגודה לחיסכון ולעזרה הדדית", שהוקמה בעיר עוד ב-1902 על יסודות קואופרטיביים, הסבה את שמה ל"בראטסטבו" - Bratstvo (אחווה) ותמכה בסוחרים היהודים.

 

תקופת השואה

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב-9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור עזבו יהודי סופיה את דופניצה ושבו לבירה.
אחרי המלחמה הייתה שוב התעוררות ציונית. המוני יהודים חגגו בהפגנות ובעצרת את יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.
בסתיו 1947 ביקר בעיר הרב הד"ר חננאל ומצא פרטים על עברה של הקהילה. מספר היהודים באותה תקופה היה כ-1,350. בבית הספר היהודי למדו כ-250 ילדים. בית הכנסת, שנבנה ב-1860, היה אחד היפים והמפוארים בבולגריה. זו הכתובת שהייתה חקוקה בשער הכניסה:

שויתי יהוה לנגדי תמיד

יפה נתרצה ק"ק דופניצה גדול בהבית

המתנדבים גבירי ויחידי הי"U הקימו הבית

וה"ש בש' פתחו שערים פג הוקם הבית

המ"ש ק"ן הרב יהודא ערב נר"ו נגיד הבית

וכטוב יו"ט סי' דוד אשכנזי וה' דוד ב'

יוסף גבאי ופקידי הבית

באותו ביקור העביר הרב חננאל כלי קודש רבים מבית הכנסת, שלא תפקד, אל המוזיאון שעמד לקום בסופיה. החפצים, ביניהם פרוכות, כתרים, מפות, ציציות לתורה ומגילות, מתוארכים לשנים 1747-1892. לצערנו אין ידיעות על גורל תשמישי הקדושה הללו.

ב-1949, לאחר העלייה הגדולה לישראל, נמנו בדופניצה כ-380 יהודים.

החוקר ד"ר צבי קרן ביקר בדופניצה ב-1990. הוא דיווח כי בית הכנסת נהרס בשנות ה-50 של המאה ה-20 ובמקומו יש רחבה וכיכר מרכזית, שמבני ציבור סביב לה. בית הספר עדיין עמד על תלו, אך יועד להריסה. הבתים מסביב היו בעבר מרכז השכונה היהודית, אך כמעט ולא נותרו יהודים בעיר. עוד כתב, כי מבית העלמין העתיק לא נותר זכר. בית העלמין החדש, על גבעה ליד תחנת הרכבת, נקי ומסודר, ובו קברים מראשית המאה ה-20 ועד שנות ה-70. אחרי שנות ה-70 נקברו מעט היהודים בבית העלמין הכללי.

ליד המסגד במרכז העיר, ניצבו שני לוחות זיכרון, שהועברו מבית הכנסת אחרי הריסתו, עליהם היו חקוקים שמות החללים היהודים שנפלו במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה. בביקור נוסף שערך ד"ר קרן בעיר ב-1996 נעלמו הלוחות כלא היו.

 

מקורות

ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית

ח. קשלס: קורות יהודי בולגריה

ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה

 

חזרה לראש העמוד

 

עבור לתוכן העמוד