דובריץ' - Dobrich

קהילת יהודי דובריץ'

קהילה קטנה זו, שחדלה להתקיים ככזו עם עלייתם של רוב יהודיה לישראל, בעוד אחרים התפזרו בין ערי בולגריה המרכזיות, היא מושא מאמר זה. לצערנו, נותרו ממנה עקבות מעטים בהיסטוריוגרפיה של יהדות בולגריה; בין המסמכים או בספרות המדעית, בעברית ובלשונות אחרות.

לאחרונה הצלחתי לקבץ מהחומר המועט שהגיע לרשותי, אפשרות לעלות על הכתב מקצת מהידוע על מורשתה של אותה קהילה זעירה, שמספר היהודים בה מעולם לא הגיע לשלוש מאות, אך היא מקהילות ישראל בבולגריה, וחשוב לספר תולדותיה.

א. תולדות העיר דובריץ' לדורותיה

העיר שוכנת במישורי דוברוג'ה ומשתרעת בין שתי גדות הנהר הזורם לאורכה: קאנלְה דרה  (Kanlι dere), שתרגומו מתורכית: "נחל הדמים".

היא מרוחקת כ-50 קילומטר צפונית לוורנה ו-220 ק"מ דרומית לבוקרשט, בירת רומניה.

ממצאים ארכיאולוגיים מעידים על התיישבות במקום בימי הביניים, בין המאות ה-6 ל-9 לספירה. בולגרים החלו להגיע החל מן המאה ה-11 ומאותה עת ידועים קרבות בינם לבין שבטים פֶּצֶ'נֶגִים ממוצא פגני. התיישבות מסיבית ורצופה יש במקום מהמאה ה-14 ואילך. הסיבה שמשכה את הבאים היו מישורי האדמה הפורייה שסבבו את העיר והיותו צומת דרכים, אליו התנקזו דרכי מסחר רבות.

עד 1882 שמה של העיר היה חג'י-אוע'לו פאזרדג'יק (Haci-oğlu Pazarcik), על שם סוחר אמיד שביסס שם את עסקיו: חג'י-אוע'לו בַּקַאל בן המאה ה-16, שהקים בה חַאן ומקום מנוחה לשיירות המסחר. הנוסע המפורסם אֶבלִיָה צֶ'לֶבִּי' תיאר אותה בכתביו בשנת 1646, כעיר פורחת ובה למעלה מ-1000 בתים, 100 חנויות, שלושה בתי מרחץ (חַמַאם), שלושה בתי אירוח (חאן) ו-12 משגדים.

התוספת לשמו של הסוחר, פַּזרדג'יק  או בַּזרדג'יק, בה לה בזכות השוק והירידים בהם התפרסמה. (פַּזַר או בַּזַר בתורכית, שוק. פירוש נוסף לכינוי נובע מכך, שבהיות העיר צומת דרכים, הייתה מעין "נמל יבש" – Kuru skele , שם העמיסו תבואות וסחורות אחרות שהועברו בדרך היבשה אל מרחבי האימפריה העות'מאנית). 

מ-1851 היריד השנתי שהתקיים בעיר היה השני בחשיבותו בכל האזור, לאחר זה של העיר אסקי ג'ומאה – Eski Cum'a, כיום טרגובישטה – Targovishte.

בשנת 1882 בצו נסיכותי שונה שם העיר לדובריץ', על-שם אחד ממושלי האזור מימי הביניים, דוברוטיצה – Dobrotitsa. שמה הקודם – בזרדג'יק, חזר עם נפילת העיר תחת השלטון הרומני לאחר התבוסה הבולגרית במלחמת הבלקן השנייה ב-1913. העיר הייתה תחת שלטון רומניה עד ספטמבר 1940, עת הועברה אל הבולגרים בסיוע הגרמנים, בשל הברית בין השתיים והתמורה לכך שהרייך ציפה מבני בריתם. כך גם השם דובריץ' חזר אל העיר. חילוף נוסף בשם, לא האחרון, היה ב-1949, עת השלטון הקומוניסטי העניק לה את השם טולבוחין – Tolbuhin, על-שם הגנרל הרוסי שנכנס עם חייליו אל העיר, הראשונה מבין ערי בולגריה, בספטמבר 1944 – ראשית השלטון הקומוניסטי. רולטת השמות הגיעה לסיומה ב-1991, כאשר השלטון החדש בתום התקופה הקומוניסטית, החזיר עטרה ליושנה והשם דובריץ' ניתן לה מחדש.

אוכלוסיית העיר ידעה עליות ומורדות:

1880 –  9563  תושבים

1910 –  17146   "

הנחת שתי מסילות ברזל: מוורנה (1911) ונוספת אל רומניה (1914) וכן סלילת כבישים אל מרכז המדינה הביאו לצמיחה כלכלית ועליית מספר התושבים, שהגיעו בסוף השלטון הקומוניסטי – 1989 – ל-130.000 בקרוב.  אך היות וכלכלתה הייתה מבוססת בעיקר על חקלאות, תחבורה ומסחר ותעשייה קלה בלבד – החלה העיר סובלת מעזיבה המונית של תושביה. לקראת תום השלטון הקומונסטי וראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, בדומה למכה הדמוגראפית בכל ערי הפרובינציה, גם אוכלוסייתה של דובריץ' החלה מתדלדלת, כשרבים נדדו אל הערים הגדולות לבקש שם את פרנסתם:

1992 –  117.494 תושבים

2005 –  93.802       "

2007 –  93.300       "

2011 –  91.030       "

ב. הקהילה היהודית

ראשיתה של הקהילה לוט בערפל. מקורות כתובים לא הגיעו לידיי, כך שהמשימה להרכיב את התצריף (הפאזל) של תולדותיה איננה קלה. היה עליי ללקט מן הגורן ומן היקב, כל בדל מידע עליו ניתן היה להסתמך.

 

בספטמבר 1947 יצא ד"ר שמעון מרקוס אל ערי בולגריה במטרה לאסוף ממצאים שנותרו מקהילות היהודים, לאחר מלחמת העולם ה-II. בין השאר, הגיע גם אל דובריץ' והקדיש בדוח לביקורו מספר שורות. בראשית דבריו ציטט ד"ר מרקוס נוסע סֶרְבִּי שכתב: "יומן מסעות בין קונסטנטינופול לפולין", בצרפתית. הציטטה אותה הביא מספרת שבהגיעו לבַּזרדג'יק, לן בביתם של יהודים ותיאר את עליבותו, דוגמת שאר הבתים בעיירה... השנה הייתה 1752.

לא ניתן להסיק מן הכתוב אם מדובר במשפחה בודדת,או  אם היו יהודים נוספים, מוסדות כגון בית-כנסת, בית עלמין וכיוצא באלה במקום. הכותב, בּוסקובִיץ', ידוע כאיש המדייק בתיאורי מסעותיו ברחבי האימפריה העות'מאנית. זה אמנם מקור מעניין, אך בהחלט לא מספק.

עוד כתב מרקוס בדוח שהגיש למרכז בסופיה, שתוך כדי שיחותיו עם כמה מזקני הקהילה, נאמר לו שיהודים היו בעיר עוד טרם מלחמת 1877/8 ושרובם המכריע הגיעו מקהילות אֶדִרְנֶה, רזגרד, שומן, ורנה ועוד. בביקורו בבית העלמין המקומי התרשם שהכיתוב על המצבות הוא בעברית, לאדינו, בולגרית ורומנית. כמה ממלוויו ציינו שידוע להם שהיה בית עלמין קדום לזה, אך מיקומו לא ידוע...

לעומתם, טען סבא אֶלמַלֶך, שלא היה קיים בית קברות לפני זה בו הם ניצבים, מה-גם, שבטרם זה היה קיים, נהגו להביא את מתיהם לקבורה בוורנה.

בספרו של חזן, בין הצילומים מקהילת דובריץ', יש מצבה השמורה במוזיאון המקומי. זו מצבתו של רפאל בן-פנחס שנפטר ב-כ"ב אייר, תרכ"א או על-פי הספירה הגרגוריאנית: 25.5.1862. זה מחזק, לדעתי, את הדעה על קיום בית עלמין קדום יותר, כך שאמירתו של אותו אלמלך, הייתה שגויה. בביקורי במקום בקיץ 1993, לא היה שריד וזכר לבית עלמין יהודי בעיר.

בבית הכנסת של הקהילה, המשמש מהתקופה הקומוניסטית כבית ספר ומקום לחזרות המקהלה של הצעירים, הוצב שלט, עם תום השלטון הקומוניסטי, בראשית שנות ה-90 של המאה שעברה, המצין שהמקום שימש כבית כנסת בין השנים 1887 – 1949. לצערי, גם כאן אין בידינו שום מקור היכול לבסס תיארוך זה, שאמנם אז נבנה או נחנך בית הכנסת. האם היה קיים מבנה קודם, ששימש מטרה דומה? ואם-כן, היכן הוא היה? למיטב הבנתי, אם קיימת מצבה מ-1862, סביר להניח שלא רק בית עלמין היה בדובריץ' אלא גם מוסדות יהודים אחרים ובוודאי בית כנסת!

חגית מלין, שמשפחת אמה, מתילדה,  מוצאם מדובריץ', סיפרה שהסבא שלה, אהרון נתן הגיע לעיר בעקבות נשואיו עם סבתה, אסתר בכמוהר"ש (בן כבוד מורנו הרב שליטא). זו משפחה מפוארת שמקורותיה בקהילת אדרנה. הסבא נתן הקים בעיר בית מסחר לכלי בית.

פגישה נוספת שהאירה עוד נדבך בחיי הקהילה הייתה עם רחל אנגל, לבית בכר. היא בתו של הרב לאון בכר, שבשנת 1929 הגיע עם משפחתו לדובריץ', לאחר שהוזמן על-ידי הקהילה שישמש בה כרב. זה היה רבה האחרון שכיהן, לדברי הבת רחל, עד שעלה לארץ. גם כאן, לצערי, אין באפשרותנו לדעת האם לא היה רב אחר בקהילה עם עזיבתו של הרב לאון בכר.

לדבריהן של חגית ורחל, בית הרב היה בסמוך לבית הכנסת ושימש לכינוס של יהודי המקום, לחגיגות ולקיום חגי ישראל. עוד נאמר, ששם ניהל הרב את לימודיהם של ילדי היהודים.

כאן מתעוררת בעיה נוספת, משום שבכל הפרסומים והסטטיסטיקות אותם חקרתי בעבודתי על קהילות בולגריה, מעולם לא הופיעה אזכור לבית ספר יהודי בדובריץ'. גם קהילות קטנות, כגון קרנובט או צ'ירפן, ובהם לעתים ארבע כיתות או פחות, מופיעים באותם פרסומים ודובריץ' כאמור – לא מוזכרת.

בחיפושיו אחר שורשי משפחתו, הגיש עופר בן-נתן בקשה לארכיון של דובריץ', לאתורבני משפחת נתן. התשובה הגיעה ובין היתר  גם רישום של ילידי 1906/1908 בבית הספר היסודי הבולגרי של דובריץ', שם הופיעו כמה מבני המשפחה ועוד כאלה שצוין שהם יהודים. לדעתי, בשל המספר הקטן של יהודי המקום ( סביב 250), לא הייתה אפשרות לפתוח בית ספר לילדי היהודים ואלה נשלחו ללמוד בבית הספר הכללי הבולגרי. יתכן בהחלט, שהמפגשים אותם ארגן ר' לאון בכר היו בהם גם פגישות עם ילדי היהודים, בהם לימד אותם לימודי קודש.

סמדר לוי, הוסיפה מספר פרטים על משפחתה שהייתה מקהילת דובריץ'; הסבא, חיים יעקב בכר, היה בעל חנות של בדים ברחוב המרכזי של העיר. הוא ורעייתו איזבלה לבית פינצי, חיו את מרבית שנותיהם בעיר עד שעברו בשלב מסוים לוורנה. סמדר ידעה לספר עוד, שברשותו של הסבא היה ספר תפילות מהמאה ה-19, בו נרשמו על הכריכה תאריכי הלידות והפטירות של המשפחה, מנהג מקובל בין היהודים. הספר מצוי בידיה.

לאחרונה נפגשתי עם אלפרד (עמוס) סביליה, יליד דובריץ'. אביו, יעקב סביליה, היה ממנהיגי הקהילה עד עלייתו לארץ ב-1950. בין שאר תפקידיו שימש סביליה כיו"ר "מכבי" המקומי, יו"ר "פועלי ציון", חבר המועצה העליונה של ההסתדרות הציונית בבולגריה ותפקידים נוספים. מכל אלה עולה, שבאותה קהילה צנועה התקיימה פעילות ענפה של "מכבי" ומוסדות ציוניים שונים. יעקב סביליה היה גם חבר ב"איגוד האינוולידים" המקומי של נכי מלחמות בולגריה, בה היו חברים יהודים ובולגרים.

בשיחתנו ציין אלפרד סביליה, שהיות ורוב יהודי דובריץ' עלו לישראל או התפזרו בין ערי בולגריה המרכזיות, המסמכים של הקהילה הועברו למרכז היהודי בסופיה ולא לוורנה, כפי שבטעות נמסר לי, ואמנם בביקורי ב"שלום" ורנה, לא נמצא שם כמעט ולא כלום. פנייתי למרכז הקהילתי בסופיה לא זכה לתשובה...

כדאי לציין שבדובריץ' נולדה אחת המשוררות הבכירות של בולגריה, דורה גַבֶּה. אביה הגיע לעיר מרוסיה וקבע שם את מקום מגוריו. דורה גבה לא הסתירה את מוצאה היהודי.

בספרו מזכיר חזן כמה מהשמות הבולטים שחיו ופעלו בקהילה: יוסף מלמד, אברהם בנארוי, יצחק מיטראני, פוליקאר ואחרים, כל אחד מהם בתחומו המיוחד.

לצערנו אין בידינו נתונים מהימנים על מספר היהודים בדובריץ'. חזן מביא שני נתונים: 1910 – 229 נפשות; 1946 – 259 נפשות.

בדומה לנאמר על בית הספר במקום, לא מצאתי בשום מקור שפרסם נתונים סטטיסטיים על קהילות בולגריה, דבר על אוכלוסיית יהודי דובריץ'.

קֶשלס כתב בספרו, שבתוכנית אותה הכין אלכסנדר בלב על משלוח יהודים למחנות, 6365 מרחבי בולגריה, כדי להשלים ל-20.000, בנוסף ליהודי תרקיה ומקדוניה, מדובריץ' היו אמורים להשלח למחנות המוות 52 יהודים.

זה המקום לציין עובדה נוספת שעניינה אימי השלטון הפשיסטי. למעלה, בחלק הראשון ציינתי, את החזרתו של חבל דוברודג'ה לבולגריה, למגינת ליבם של הרומנים, בשל הברית בין הרייך עם ממשלת בוגדן פילוב. בין התחיבויותיה לגרמנים, היה על בולגריה לגרש לרומניה את יהודי האזור שהוחזר לבולגריה. בספרו קשלס מביא את דבריו של המנהיג הציוני, ד"ר בוקו לוי, בנושא:

".... פעולתו הראשונה של גנרל פּופּוב, שהתמנה למושל החדש של דוברדג'ה, הייתה הוראתו לגרש לרומניה את יהודי בַּלצ'יק, סיליסטרה ודובריץ',  ללא דיחוי...".

נעשו פעולות קדחתניות מצד המנהיגים היהודים, בסיוע של דמויות מרכזיות מבין הבולגרים בבירה ורוע הגזירה בוטל. יהודי דובריץ' ואחיהם בדוברדג'ה, נותרו במקומם.

ב-28 למאי 1949 פרסמה הקונסיסטוריה בסופיה, שלאחר גלי העלייה ההמונית נותרו בבולגריה 9695 יהודים. ברשימה המפורטת של הקהילות השונות מופיעה גם דובריץ', בה נותר בעיר 57 יהודים שלא עלו. כדאי להוסיף כאן: עדיין! ידוע שמאוחר יותר עלו עוד מבין המקומיים לארץ.

קהילת דובריץ' סיימה בכך את חייה כיישות ארגונית. אם נותרו בה מעטים, הרי שפעילות יהודית בעיר לא התקיימה יותר.

ניסיתי להביא בפני הקוראים תמונה שתתאר ולו במעט, אותה קהילה קטנה בירכתי צפונה של בולגריה. העדר תיעוד או ספרות עזר היו לי למכשול, במיוחד על תולדותיה בראשית דרכה, אי-שם בשלהי המאה ה-18 ועד לימיה האחרונים, עם עלייתם של מרבית היהודים לארץ.

והיה ובין הקוראים, ילידי דובריץ' או צאצאי אותם תושבי הקהילה, שיש בידיהם מקורות או אינפורמציה היכולה להעשיר את הידוע על תולדותיה, אהיה אסיר תודה להם אם יעבירו זאת אליי, כך שנוכל להעמיק את ידיעותינו, לטובת כל אלה שהקהילה הקטנה שהם גאים בה, יקרה לליבם.

בברכה ובתודה מראש,

ד"ר צבי קרן

Zvi1keren@gmail.com

0523 808822

08 - 8508540

 

רשימת המקורות

קשלס, ח., קורות יהודי בולגריה, כרך ג' – תקופת השואה, תל אביב 1969

קשלס, ח., קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל האדום, תל אביב 1969

Дойков, В., Димитров, С., Симеонов, Д., Градовете на България, Русе 2009

Мичев, Н., Коледаров, П., Речник на селищата и селещните имена в България,

                                                    София 1989

Хазан, Е., Кратка илюстрована поселищна енциклопедия на Еврейските Общности в България и техните Синагоги, София 2012                  

     Redhouse, New Redhouse Turkish-English Dictionary, Istanbul 1993

Др. Симон Маркус, Опис на останалите еврейски монументи след войната в                                            България – Добрич, Централни Държавни Архиви, София, Ф. 1568, Оп. 2 (необработен), 19.9.1947                                                        

 

רשימת מוסרי העדויות

אלפרד (עמוס) סביליה

חגית מלין

סמדר לוי

עופר בן-נתן

רחל אנגל-בכר

 

בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המדור הבולגרי בירושלים, ניתן לראות צילומים, תעודות והתכתבויות בנושא. כמו-כן, סרטון DVD שהכינה משפחת מלין בעת ביקורם בדובריץ'. המעוניינים יכולים להתקשר אליי.

צבי קרן

עבור לתוכן העמוד