פלובדיב - Plovdiv |
|||
עיר בדרום-מערב בולגריה, העיר נמצאת בסמוך לנהר מריצה (Maritsa), נתיב תחבורה חשוב עד סוף המאה ה-19, בצומת דרכים שקישר בעבר בין המזרח הקדום לאירופה, ואחר כך בין סופיה לאדירנה ולנמלי הים השחור והדנובה. לפנים יסדו התרקים במקום את העיר פולדובה (Poldova), אשר נהרסה בידי הקלטים. בשנת 342 לפנה"ס ייסד המלך המקדוני פיליפוס השני עיר בשם פיליפופוליס (Philipopolis). במאה הראשונה לפנה"ס בנו הרומאים במקום את העיר טרימונציום (עיר שלושת הגבעות). במאה הרביעית כבשו אותה הביזנטים, ובין המאה השביעית למאה ה-15 עברה העיר משלטון ביזנטי לשליטת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, לסירוגין. הסלבים כינו את העיר פלובדין ((Plovdin, וכאשר כבשו אותה העות'מאנים נקראה פיליבה (Filibe). בסוף המאה ה-18 שגשגה העיר, והגיעו אליה בולגרים נוצרים רבים. פלובדיב הייתה לעיר מטופחת, מרכז של מלאכות ותעשייה זעירה, ובעיקר מרכז כלכלי. לאחר קונגרס ברלין ביולי 1878 הפכה לבירת רומליה המזרחית. באותה תקופה מנתה העיר 33,500 נפש. הקהילה היהודית קשה לקבוע מתי הגיעו ראשוני היהודים לפלובדיב. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נתגלו במרכז העיר שרידי בספר שנדפס באיסטנבול בידי הרב יונה אשכנזי, נכתב שבפלובדיב נוסע שעבר בעיר ב-1578, ציין שהיהודים גרים בסמוך ליוונים ושיש להם שלושה בתי כנסת. סביר להניח, אם כן, שבאותה עת היה לכל מספרות השו"ת עולה כי היו בפלובדיב סוחרים יהודים עשירים שסחרו עם סלוניקי וקושטא, בעיקר בבשר מיובש, בביצים ובמוצרי עור. בין הרבנים הידועים בפלובדיב היו שלמה בן ריי, אברהם פאזיון (במאה ה-16), רבי חוני (נפטר ב-1645) שהיה ככל הנראה בן הקהילה הרומניוטית, רבי אהובי (נפטר ב-1690) והרב לאפאבא יליד מגנצא (מיינץ) שבגרמניה (סוף המאה ה-17). יהודי פלובדיב הרבו להתייעץ עם רבנים מחוץ לעיר, בעיקר מסלוניקי או איסטנבול. בשנת 1711, לדוגמא, החליטו פרנסי העיר להעלות את גובה המס על הבשר. עניי פלובדיב פנו לרבני סלוניקי, שפסקו שיש לבטל את המס כליל. המקרה מלמד על קהילה מאורגנת, שידעה לשמור על זכויותיה. השכונה היהודית נקראה "אורטה-מיזאר" ( ב-1877 הגיעו כ-400 פליטים יהודים מערים שנפגעו במלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, ביניהם יהודים רבים מקרלובו, שהקימו בזמן המלחמה, ב-1878, חיו בפלובדיב כאלף יהודים ולהם ארבעה בתי כנסת ו היהודים בשכונה היהודית חיו במעין חצר מוקפת חומת אבן עם שערים שננעלו בלילה. בחצר היו שני בתי כנסת: "ק"ק ישורון" ו"ק"ק ציון", שהיה הקטן מהשניים (נבנה ב-1888). ב-1878 התקיימה בפלובדיב גם קהילה אשכנזית קטנה. בימי המלחמה הציל חבר המועצה היהודי אליעזר כלב בולגרים רבים שנידונו למוות. לפני כניסת הרוסים אף סיכן את חייו ושיכן בהסתר מנהיגים בולגרים. כאות הוקרה, נקרא ב-1910 רחוב בפלובדיב על שמו. ב-1879 התכנסה בעיר האספה הלאומית המכוננת של רומליה המזרחית. היהודים ויתרו על ייצוג עצמאי והופיעו מטעם הרשימה הבולגרית. לקראת סוף המאה ה-19 הייתה הקהילה היהודית בפלובדיב השלישית בגודלה, אחרי קהילות סופיה ורוסצ'וק (רוסה). בימי השלטון העות'מאני עסקו היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. גם אחרי השחרור המשיכו היהודים במקצועותיהם המסורתיים והשתלבו היטב בענפי הכלכלה המקומית. היו ביניהם תעשיינים, בנקאים, וכן בעלי בתי דפוס והוצאות ספרים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו רופאים ועורכי דין יהודים מפורסמים. היהודים נטלו חלק גם בחיי התרבות, בתיאטרון, בביקורת ספרותית ובבלשנות. במלחמות הבלקן (1913-1912), מנתה קהילת פלובדיב כ-6,000 נפשות (מתוך אוכלוסייה של 45,700 תושבים), והייתה הקהילה השנייה בגודלה אחרי זו של סופיה. מתוכם גויסו לצבא הבולגרי שלחם 402 חיילים, שתמכו ב-1,261 נפשות. קרנות צדקה שונות הצליחו לגייס עבור אותם נזקקים 14,272 פרנקים צרפתיים, שהם 11.3 פרנקים לנפש. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), התארגנה תנועה קואופרטי
חינוך
בנוסף ל"מלדאר", מסגרת החינוך המסורתית, נפתח ב-1877רווחה וסעד
הקהילה היהודית הקימה מוסדות רווחה וסעד. ב-1899 הוקמה בעיר הלשכה הראשונה של "בני ברית" בבולגריה שהגישה עזרה לסטודנטים, לתלמידים, לחיילים נפגעים וגם לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. ביוזמתה הוקם ב-1914 התארגנות ציונית לקראת סוף המאה ה-19 החלה בפלובדיב התארגנות ציונית. ב-1885 קם ארגון ציוני בשם "אגודת אחים". ב-1894 הוקם הארגון "פרוגרס" להקניית השכלה כללית ולאומית. שמו שונה אחר כך ל"השחר". ב-1895 הוקם ארגון "כרמל", על ידי יוסף מרקו ברוך. לימים נקראה על שמו ההסתדרות הציונית בעיר. ב-1897 נוסד ארגון הספורט "גיבור", אשר שמו שונה ל"שמשון", וב-1910 הפך לסניף של "מכבי". בסוף 1898 התקיימה בפלובדיב הוועידה הציונית הארצית הראשונה ונבחר הוועד המרכזי הראשון של ההסתדרות הציונית בבולגריה. ב-1901 הופיע לראשונה ביטאון התנועה הציונית בבולגריה, "השופר", תחילה בבולגרית ובלדינו, ובהמשך רק בבולגרית. ב-1910 הקימה קבוצת פועלים אגודה ציונית סוציאליסטית שסימנה את ראשית "פועלי ציון" בבולגריה. בראשית המאה ה-20 נוסדה אגודה "ישראל" להפצת התרבות והשפה העברית בקרב הנוער, שחבריה היו תלמידי גימנסיה. ב-1914 התקיימה בעיר ועידה של נציגי "ישראל" מעשר ערים. בשנות ה-20 קם סניף של התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 התקיימה בעיר ועידת היסוד של "השומר הצעיר" בבולגריה. בפלובדיב עצמה היה סניף של התנועה. ב-1932 הוקמה "ליגה למען א"י העובדת". הנשים הציוניות פעלו במסגרת "ויצ"ו" וב-1929 התכנסה בעיר הוועידה הרביעית של הארגון, בה השתתפו 18 נציגות מערים שונות. היו גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לוועדי בתי כנסת ולבתי ספר. הציונים בפלובדיב זכו בבחירות, וקיבלו לידיהם את הנהלת בתי הספר. הלא-ציונים ארגנו קורסים להכשרת מורים. מס "קרן היסוד" הוטל כמס חובה על כל חברי הקהילה. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפלובדיב כ-6,000 יהודים. תקופת השואה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה. עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה. במרץ 1943 נגזר גירוש על יהודי בולגריה. כל יהודי פלובדיב רוכזו ב במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה, חלק הגיעו לפלובדיב. על פי צו השלטונות שוכנו המגורשים בבתי היהודים. בקיץ 1943 נעצרה קבוצת יהודים ונשלחה למחנה ריכוז בסומוביט. צעירים יהודים בני פלובדיב התגייסו לשורות הפרטיזנים. 25 מהם נפלו בקרבות. בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב-9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלובדיב הפעילות הציונית. בסוף 1944 קיבלה הקהילה היהודית בהתלהבות רבה את פניו של בן-גוריון בביקורו בבולגריה. בינואר 1945 התקיים כינוס של "החלוץ" והשתתפו בו 400 חברים. יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה בפלובדיב יום חג המוני, בהשתתפות נציגי השלטון.
העלייה הגדולה ואחריה
רוב יהודי פלובדיב עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1950-1948. ב-1949 נותרו בפלובדיב 1,000 יהודים.
בתי הכנסת
בשנות ה-60 של המאה ה-20 נהרס בביקורו בפלובדיב ביולי 1947, מצא ד"ר ש. מרכוס כמה פריטים מעניינים בשני בתי הכנסת הללו (כאמור "ישורון" נהרס רק כ-20 שנה מאוחר יותר): ב
בית |
|||
|
|||