פלובדיב - Plovdiv

עיר בדרום-מערב בולגריה, 156 ק"מ ממערב לסופיה

 

העיר נמצאת בסמוך לנהר מריצה (Maritsa), נתיב תחבורה חשוב עד סוף המאה ה-19, בצומת דרכים שקישר בעבר בין המזרח הקדום לאירופה, ואחר כך בין סופיה לאדירנה ולנמלי הים השחור והדנובה. לפנים יסדו התרקים במקום את העיר פולדובה (Poldova), אשר נהרסה בידי הקלטים. בשנת 342 לפנה"ס ייסד המלך המקדוני פיליפוס השני עיר בשם פיליפופוליס (Philipopolis). במאה הראשונה לפנה"ס בנו הרומאים במקום את העיר טרימונציום (עיר שלושת הגבעות).

במאה הרביעית כבשו אותה הביזנטים, ובין המאה השביעית למאה ה-15 עברה העיר משלטון ביזנטי לשליטת הממלכה הבולגרית הראשונה והשנייה, לסירוגין. הסלבים כינו את העיר פלובדין ((Plovdin, וכאשר כבשו אותה העות'מאנים נקראה פיליבה (Filibe). בסוף המאה ה-18 שגשגה העיר, והגיעו אליה בולגרים נוצרים רבים. פלובדיב הייתה לעיר מטופחת, מרכז של מלאכות ותעשייה זעירה, ובעיקר מרכז כלכלי. לאחר קונגרס ברלין ביולי 1878 הפכה לבירת רומליה המזרחית. באותה תקופה מנתה העיר 33,500 נפש.

 

הקהילה היהודית

קשה לקבוע מתי הגיעו ראשוני היהודים לפלובדיב. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נתגלו במרכז העיר שרידי בית כנסת, שארכיאולוגים מקומיים תיארכו למאה השנייה לספירה. על יסודותיו נמצאו שרידי בית כנסת מן המאה הרביעית. התגלו גם כתובות ביוונית וכן מנורה עם שבעה קנים, כך שברור שהמקום היה בית תפילה יהודי. ישנם גם אזכורים אקראיים על יהודים במקום בסיפורי נוסעים מהמאות ה-12 וה-13.

בספר שנדפס באיסטנבול בידי הרב יונה אשכנזי, נכתב שבפלובדיב חיה קהילה יהודית עוד לפני הכיבוש העות'מאני בשנת 1364. הידיעה הממשית הראשונה על קהילה יהודית במקום היא משנת 1494, עת נכתב בספרות השו"ת כי בפלובדיב נבנה בית כנסת "ארגונה" (Aragona) ליהודים שבאו מארגון, ספרד. מן המאה ה-16 ואילך מוזכרת קהילת יהודי פלובדיב רבות בפסקי דין של רבנים מקומיים ושל רבנים מקושטא, אדירנה או סלוניקי. מדובר בדרך כלל בירושות, שחרור עגונות, עדויות על סוחרים שנרצחו בדרכים, ושאר מסמכים. בדומה לקהילות רבות בבולגריה, חיו בפלובדיב שתי קהילות יהודיות: רומניוטים ואשכנזים (שהגיעו מהונגריה ומבאוואריה). יהודי ספרד, שהגיעו בראשית המאה ה-16, הפכו לקהילה הדומיננטית ועל פיהם פסקו דינים וקביעות הלכתיות.

נוסע שעבר בעיר ב-1578, ציין שהיהודים גרים בסמוך ליוונים ושיש להם שלושה בתי כנסת. סביר להניח, אם כן, שבאותה עת היה לכל קהילה בית כנסת משלה.

מספרות השו"ת עולה כי היו בפלובדיב סוחרים יהודים עשירים שסחרו עם סלוניקי וקושטא, בעיקר בבשר מיובש, בביצים ובמוצרי עור.

בין הרבנים הידועים בפלובדיב היו שלמה בן ריי, אברהם פאזיון (במאה ה-16), רבי חוני (נפטר ב-1645) שהיה ככל הנראה בן הקהילה הרומניוטית, רבי אהובי (נפטר ב-1690) והרב לאפאבא יליד מגנצא (מיינץ) שבגרמניה (סוף המאה ה-17). יהודי פלובדיב הרבו להתייעץ עם רבנים מחוץ לעיר, בעיקר מסלוניקי או איסטנבול. בשנת 1711, לדוגמא, החליטו פרנסי העיר להעלות את גובה המס על הבשר. עניי פלובדיב פנו לרבני סלוניקי, שפסקו שיש לבטל את המס כליל. המקרה מלמד על קהילה מאורגנת, שידעה לשמור על זכויותיה.

השכונה היהודית נקראה "אורטה-מיזאר" (בית עלמין מרכזי בטורקית, משום סמיכותה של השכונה לבית הקברות הנ"ל). ב-1763 נבנה באותה שכונה בית כנסת חדש. כעבור 50 שנה נהרס בית הכנסת ובמקומו נבנה חדש. בסוף המאה ה-18 חיו בפלובדיב כ-750 יהודים. באותה תקופה כיהנו בעיר הרבנים אברהם בכמוהר"ם מנוח סיד מדופניצה, אחיו יהודה סיד (עד 1810) ואחריו אברהם ו' ארולייא מאדירנה, בעל "מים החיים". ב-1827 כיהן במשך כשבע שנים הרב אברהם ונטורה, שעלה לארץ ישראל. בשנים 1832-1830 כיהן הרב יעקב פינצי, שהיה קודם רבה של קהילת רוסצ'וק. אחריו חיים ו' ארולייא (בנו של אברהם), ומשה בכמוהר"ם (עד 1881).

ב-1877 הגיעו כ-400 פליטים יהודים מערים שנפגעו במלחמה בין האימפריה העות'מאנית לרוסיה, ביניהם יהודים רבים מקרלובו, שהקימו בית כנסת לעצמם. רוב הפליטים נותרו בפלובדיב גם אחרי המלחמה.

בזמן המלחמה, ב-1878, חיו בפלובדיב כאלף יהודים ולהם ארבעה בתי כנסת ובית מדרש אחד. במפקד שערכו שלטונות בולגריה ב-1885 עמד מספר היהודים על 1,129. ב-1888 גדל מספרם ל-2,200 נפש.  

היהודים בשכונה היהודית חיו במעין חצר מוקפת חומת אבן עם שערים שננעלו בלילה. בחצר היו שני בתי כנסת: "ק"ק ישורון" ו"ק"ק ציון", שהיה הקטן מהשניים (נבנה ב-1888). ב-1878 התקיימה בפלובדיב גם קהילה אשכנזית קטנה.

בימי המלחמה הציל חבר המועצה היהודי אליעזר כלב בולגרים רבים שנידונו למוות. לפני כניסת הרוסים אף סיכן את חייו ושיכן בהסתר מנהיגים בולגרים. כאות הוקרה, נקרא ב-1910 רחוב בפלובדיב על שמו.

ב-1879 התכנסה בעיר האספה הלאומית המכוננת של רומליה המזרחית. היהודים ויתרו על ייצוג עצמאי והופיעו מטעם הרשימה הבולגרית.

לקראת סוף המאה ה-19 הייתה הקהילה היהודית בפלובדיב השלישית בגודלה, אחרי קהילות סופיה ורוסצ'וק (רוסה).

בימי השלטון העות'מאני עסקו היהודים בעיקר במסחר ובמלאכה. גם אחרי השחרור המשיכו היהודים במקצועותיהם המסורתיים והשתלבו היטב בענפי הכלכלה המקומית. היו ביניהם תעשיינים, בנקאים, וכן בעלי בתי דפוס והוצאות ספרים. בין בעלי המקצועות החופשיים היו רופאים ועורכי דין יהודים מפורסמים. היהודים נטלו חלק גם בחיי התרבות, בתיאטרון, בביקורת ספרותית ובבלשנות.

במלחמות הבלקן (1913-1912), מנתה קהילת פלובדיב כ-6,000 נפשות (מתוך אוכלוסייה של 45,700 תושבים), והייתה הקהילה השנייה בגודלה אחרי זו של סופיה. מתוכם גויסו לצבא הבולגרי שלחם 402 חיילים, שתמכו ב-1,261 נפשות. קרנות צדקה שונות הצליחו לגייס עבור אותם נזקקים 14,272 פרנקים צרפתיים, שהם 11.3 פרנקים לנפש. 

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), התארגנה תנועה קואופרטיבית בולגרית שפגעה במסחר היהודי. כדי לתמוך במסחר הוקמו בפלובדיב, בעזרת הבנק "גאולה" מסופיה, אגודות קואופרטיביות יהודיות, "מלקה קאסא" (קופה קטנה) ו"התקווה".

חינוך

בנוסף ל"מלדאר", מסגרת החינוך המסורתית, נפתח ב-1877 בית ספר "כי"ח" (כל ישראל חברים) לנערות, וב-1879 גם לנערים. מערכת החינוך של הקהילה כללה שלושה גני ילדים, בית ספר יסודי וחטיבת ביניים. ב-1920 למדו במערכת החינוך היהודית בפלובדיב 788 ילדים, שהיו 87.7% מכלל התלמידים היהודים בעיר. מספרם ירד במקביל לעלייה ברמה הכלכלית ובנטייה להתבוללות. בשנות ה-30 למדו 74.2% מילדי היהודים בבתי ספר יהודיים, 4.8% בבתי ספר ממלכתיים, ו-21% בבתי ספר פרטיים יוקרתיים.

רווחה וסעד

 

הקהילה היהודית הקימה מוסדות רווחה וסעד. ב-1899 הוקמה בעיר הלשכה הראשונה של "בני ברית" בבולגריה שהגישה עזרה לסטודנטים, לתלמידים, לחיילים נפגעים וגם לבעלי מלאכה וסוחרים זעירים. ביוזמתה הוקם ב-1914 בית יתומים שהעניק גם הכשרה מקצועית. בנוסף להם פעלו גם אגודת הנשים "דבורה", שהקימה בית תמחוי לילדים עניים; "ביקור חולים" שהגיש עזרה רפואית וחילק תרופות וחלב לנצרכים, ו"גמילות-חסד" שתמכו בעניים. ועד הקהילה הקים אגודה שיתופית לאשראי למיעוטי יכולת, ביניהם סוחרים זעירים ובעלי מלאכה.

התארגנות ציונית 

לקראת סוף המאה ה-19 החלה בפלובדיב התארגנות ציונית. ב-1885 קם ארגון ציוני בשם "אגודת אחים". ב-1894 הוקם הארגון "פרוגרס" להקניית השכלה כללית ולאומית. שמו שונה אחר כך ל"השחר". ב-1895 הוקם ארגון "כרמל", על ידי יוסף מרקו ברוך. לימים נקראה על שמו ההסתדרות הציונית בעיר. ב-1897 נוסד ארגון הספורט "גיבור", אשר שמו שונה ל"שמשון", וב-1910 הפך לסניף של "מכבי". בסוף 1898 התקיימה בפלובדיב הוועידה הציונית הארצית הראשונה ונבחר הוועד המרכזי הראשון של ההסתדרות הציונית בבולגריה. ב-1901 הופיע לראשונה ביטאון התנועה הציונית בבולגריה, "השופר", תחילה בבולגרית ובלדינו, ובהמשך רק בבולגרית.

ב-1910 הקימה קבוצת פועלים אגודה ציונית סוציאליסטית שסימנה את ראשית "פועלי ציון" בבולגריה. בראשית המאה ה-20 נוסדה אגודה "ישראל" להפצת התרבות והשפה העברית בקרב הנוער, שחבריה היו תלמידי גימנסיה. ב-1914 התקיימה בעיר ועידה של נציגי "ישראל" מעשר ערים. בשנות ה-20 קם סניף של התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 התקיימה בעיר ועידת היסוד של "השומר הצעיר" בבולגריה. בפלובדיב עצמה היה סניף של התנועה. ב-1932 הוקמה "ליגה למען א"י העובדת". הנשים הציוניות פעלו במסגרת "ויצ"ו" וב-1929 התכנסה בעיר הוועידה הרביעית של הארגון, בה השתתפו 18 נציגות מערים שונות.

היו גם מתנגדים לציונות. אחת לשלוש שנים התקיימו בכל קהילות בולגריה בחירות לוועדי בתי כנסת ולבתי ספר. הציונים בפלובדיב זכו בבחירות, וקיבלו לידיהם את הנהלת בתי הספר. הלא-ציונים ארגנו קורסים להכשרת מורים. מס "קרן היסוד" הוטל כמס חובה על כל חברי הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפלובדיב כ-6,000 יהודים.

 

תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה.

עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה במרץ 1941, נלקחו גברים יהודים למחנות של עבודות כפייה.

במרץ 1943 נגזר גירוש על יהודי בולגריה. כל יהודי פלובדיב רוכזו בבית הספר. ראש הכנסייה, ההגמון קיריל, נאבק נגד הגירוש. לבסוף קיבל מפקד המשטרה מברק משר הפנים ובו דחיית הגזרה, והיהודים שוחררו.  

במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה, חלק הגיעו לפלובדיב. על פי צו השלטונות שוכנו המגורשים בבתי היהודים.

בקיץ 1943 נעצרה קבוצת יהודים ונשלחה למחנה ריכוז בסומוביט. צעירים יהודים בני פלובדיב התגייסו לשורות הפרטיזנים. 25 מהם נפלו בקרבות.

בולגריה שוחררה מהכיבוש הנאצי ב-9 בספטמבר 1944. אחרי השחרור התחדשה בפלובדיב הפעילות הציונית. בסוף 1944 קיבלה הקהילה היהודית בהתלהבות רבה את פניו של בן-גוריון בביקורו בבולגריה. בינואר 1945 התקיים כינוס של "החלוץ" והשתתפו בו 400 חברים. 

יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל היה בפלובדיב יום חג המוני, בהשתתפות נציגי השלטון.

העלייה הגדולה ואחריה

רוב יהודי פלובדיב עלו לישראל במסגרת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה, בשנים 1950-1948. ב-1949 נותרו בפלובדיב 1,000 יהודים.

בתי הכנסת

בשנות ה-60 של המאה ה-20 נהרס בית הכנסת "ישורון" ועל מקומו (ומחומריו) נבנה בית דירות ל-16 משפחות יהודיות. בבית הכנסת "ציון" שנותר, נערכים החגים והכנסים של יהודי פלובדיב שנותרו בעיר, כ-500 נפש לערך, לרבות אלו הנשואים בנישואין מעורבים.

בביקורו בפלובדיב ביולי 1947, מצא ד"ר ש. מרכוס כמה פריטים מעניינים בשני בתי הכנסת הללו (כאמור "ישורון" נהרס רק כ-20 שנה מאוחר יותר): בבית הכנסת "ק"ק ישורון" הוא אסף מספר רב של ספרים שהיו זרוקים ופזורים על הרצפה, הכתובים עברית ולדינו. עוד ספרים מצא אצל אנשים פרטיים ואת כולם הביא למכון לחקר היהדות בסופיה. בבית הכנסת "ק"ק ציון" מצא ארבעה ספרי תורה עם עטיפות רקומות, אחד מהם מתוארך ל-1785. כמו כן נכתב בדין וחשבון שהגיש בסופיה, שהביא מבית הכנסת "ק"ק ישורון" שני לוחות ששימשו בעבר לצורכי פולחן, הכתובים עברית בסגנון מקראי. לגבי לוח אחד קבע שהוא משנת 1733. בביקור שערך ד"ר צבי קרן ב-1990, וכן בביקורים נוספים שערך במהלך העשור, הוא מצא שבבית הכנסת "ק"ק ציון" נותר מספר קטן של ספרי תפילה. כמה פרוכות עדיין מצויות בו ובמדרש הקטן שלידו. בראשית שנות ה-2000 נערך שיפוץ יסודי בבית הכנסת והוא משמש מקום התכנסות ליהודים שנותרו בעיר.


בית
העלמין
 

מבית העלמין העתיק לא נותר זכר. בזה החדש, שראשיתו סביב 1920, חדלו לקבור בשנות ה-70. כיום כל טקסי הקבורה נעשים בבית העלמין הכללי, שם יש ליהודים חלקה נפרדת.

במיפוי, ניקוי וצילום בית העלמין היהודי, שנעשה ב-1994 על ידי ד"ר צבי קרן וצוות חוקרים מקומי, צולמו כאלפיים אבני מצבה. בין השורות נמצאו מספר מצבות עתיקות שהועברו מבית העלמין העתיק. מקצתן היו מן המאה ה-18 וה-19. כך למשל, נמצאה מצבה קטנה משנת 1810 של ילד, אשר שימשה כאבן מדרכה. בביקורו של ד"ר מרכוס ב-1947, מצב בית העלמין היה טוב לעין ערוך ממצבו חמישים שנה מאוחר יותר. הוא מצא אבני מצבה רבות מאמצע המאה ה-18 כולל אחת שהוא סבור כי הייתה מן המאה ה-15. כיום לא נותר מהן זכר. הן אבדו או נלקחו לשימוש משני ולא נודע גורלן.

בראשית שנות האלפיים חיים בפלובדיב כ-700 יהודים.

 

מקורות

 

ד"ר פנקוב & ד"ר דויקוב: ערי בולגריה

ד"ר צבי קרן: ממצאים יהודיים בבולגריה בתקופת האימפריה העות'מאנית

חיים קשלס: קורות יהודי בולגריה

יוסף בן ארויו, פלובדיב: הקהילה היהודית בפלובדיב (חוברת הסברה על הקהילה)

 

חזרה לראש העמוד

 

עבור לתוכן העמוד