סיפורה של משפחת היערי

18/03/2013

ענף היערי
כתב: יעקב היערי – קיבוץ גת  יולי 2012

1. צאריגרד היא איסטנבול

אי שם באמצע המאה ה 19 נולדו סוזנה וסימנטו בכר. העיר בה נולדו היא וורנה – עיר נמל על חוף הים השחור בבולגריה. שם המשפחה בכר הוא של סימנטו וסוזנה אימצה אותו עם נשואייה. לזוג נולדו שלוש בנות – הבכורה רבקה
REBECA)), השנייה רשל (רחל) והשלישית לילי –לאה.
   באותו עשור נולדו גם וויקטוריה ויוסף קוזי. אף הם היו חלק מקהילת ישראל בוורנה. שם המשפחה  קוזי נגזר ככל הנראה, מהמקצוע בו עסקו יוסף ואולי גם אביו. "KUZIR"- משמעותו "תופר" בלאדינו, שהייתה שפת העדה שמקורה מצאצאי מגורשי ספרד במאה ה-15. לזוג קוזי נולד בן בשם אברהם. אברהם בא לעולם עם הקמת בולגריה העצמאית, סביב שנת 1878, רבקה לבית בכר נולדה 6-5 שנים לאחר מכן. בתקופת נעוריהם התחילו ניצני התנועה הציונית בבולגריה. מהגרים יהודים מרוסיה, אוקראינה ורומניה, וכן יהודים משכילים בעיר פלובדיב פרסמו עיתונים בצרפתית, לאדינו (בכתב רש"י) ובולגרית, בהם דיברו על התיישבות במושבות בארץ, ואפילו על מדינה יהודית. רבקה ואברהם נפגשו בהתכנסויות הקהילה בחגים. האהבה ניצתה ביניהם והם באו בברית הנישואין. אברהם התמיד במקצוע אביו החייט, שהמתמחה בחליפות גברים. בין לקוחותיו היו, נוסף ליהודים, גם שכניהם מהעדה התורכית. בעת הזו אלו היו מיעוט, שריד לעם השליט רק כמה עשורים לפני זה. רבקה ואברהם הולידו שלוש בנות – וויקטוריה הבכורה,  שפתחה את המאה ה-20 בהופעתה לאוויר העולם. אחריה נולדו סוזנה ומטילדה. אחותה הצעירה של אימן - הדודה רשל, לא נישאה עד שנות השלושים לחייה. רשל הייתה בת-בית במשפחת קוזי, הודות לקשר החם עם אחותה וכך גם התקרבה אל בנותיה.  רבקה כרעה ללדת ברביעית. התהליך הפעם היה קשה  והמיילדת השכונתית, על אף ניסיונה רב, לא הצליחה להציל את היולדת, אך נולדה תינוקת בריאה ויפה שנקראה לילי. במצב שנוצר עזרתה של הדודה רשל הפכה לחיונית והכרחית. תוך שנה נישאה לגיסה אברהם, וכך נוצרה משפחה חדשה.

   בשנים 1912/3 התחוללו מלחמות הבלקן. בתחילה היו הישגים ניכרים לבולגריה, אך ובסופם, מפלות כואבות. האבדות היו רבות ורוח נכאים ומחסור שררו בארץ. פרנסת המשפחה נפגעה עקב האבטלה לכן ירד הביקוש לחליפות. אברהם ורשל החליטו לחפש את מזלם בארץ אחרת. הודות לקרוב משפחה בשוויץ, השיגו אשרה לזמן מוגבל כפליטים מארץ מוכת מלחמות. בג'נבה נולד בן הזקונים של אברהם ובנה הביולוגי היחיד של רשל- יוסף.
     יוסף נולד ב-1915. למזלו ולאושרה של המשפחה, הוא זכה להיוולד בבית יולדות שבו שררו תנאי היגיינה שוויצריים!  בתום שנה לשהותם בארץ זו, נאלצה המשפחה לנדוד פעם נוספת. מכיוון שלא רצו לחזור לוורנה, החליטו להיעזר בלקוח-ידיד תורכי, שאף הוא היגר מוורנה אל צאריגרד, היא איסטנבול.
צארי-גרד- משמעותה "עיר המלך" - זכר לבירה הביזנטית ובירת האימפריה העות'מאנית. הידיד נענה אמנם לפנייתם ועזר להם לבוא לאיסטנבול, בניסיון להגיע למנוחה ולנחלה. קוו הרכבת "אוריינט אקספרס" עמד לרשותם, הפעם לכל אורכו – מווינה ועד איסטנבול. הם השתכנו בפרוור קדיקוי - KADIKÖY  -היינו מקום ישיבת הקאדי -  על החוף האסייתי של ים השיש.
   בינתיים וויקטוריה וסוזנה סיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי בעל שבע הכיתות. עתה חיפשו מסלול ללמוד מקצוע. תפירת אופנה לנשים נראתה כאפשרות טובה לתחילת החיים, ואכן תרמו במשהו לפרנסת המשפחה.
   בשנות העשרים של המאה, המשפחה חשה שוב מחסור באמצעי מחייה. אברהם, בעצה עם רשל אשתו, החליט לנסות לשפר את המצב בהפלגה לעיר אלכסנדריה שבמצרים. רשל נותרה עם חמשת הילדים באיסטנבול.
הניתוק מהמשפחה והעובדה שלא מצא "מציאות", היינו שיפור משמעותי בהכנסות, הביאו לכך שחזר למשפחתו במהרה. שם חיכתה לו הפתעה כואבת. הבת הרביעית, לילי חלתה. ניסיונות לשפר את מצבה בעזרת קומפרסים של חרדל או "כוסות רוח", לא הועילו. לילי נפטרה מדלקת ראות.
   וויקטוריה הגיעה לגיל 27- גיל המצדיק לעשות צעדים נמרצים למצוא זיווג, אך
בקרב קהילת באיסטנבול לא נראה מועמד ראוי. בעזרת שדכנית "בין יבשתית"- שהרי וויקטוריה חייה בצד האסייתי של העיר והמועמד נמצא בסופיה "האירופית", הופגשו הצעירים בסופיה.

2. סופיה

  אמדה נולדה בעיר פלובדיב לשמואל וסתרינה (אסתר) הלוי.
הימים - אמצע המאה ה-19 . במשפחה נשמרה ידיעה שמקורה מעדת היהודים הרומניוטים- יהודים שהגיעו לארצות הבלקן עם הכיבושים של רומא – סביב ראשית הספירה. העיר פלובדיב היא בין הקדומות בבולגריה. היא נוסדה על ידי פיליפוס- מלך מוקדון - אביו של אלכסנדר הגדול, במאה הרביעית לפני הספירה. פלובדיב- פיליפופוליס, שוכנת בעמק פורה על שתי גדות הנהר מריצה. העורף החקלאי, שפע המים והאקלים הנוח – דרום הבלקן, אפשרו  קיום של ישוב רצוף כל השנים. אף הקהילה היהודית שגשגה וקמו בה משכילים רבים. בתקופת השלטון העות'מאני שמה היה פיליבה.
  העלמה אמדה "הגיע לפרקה" והוריה פתחו בגישושים למצוא לה בן זוג מוצלח. בפלובדיב וסביבתה לא נראו אפשרויות רבות. אחרי כמה ניסיונות להפגישה עם רווקים צעירים שלא הניבו פרי, הוחלט להיוועץ ברב. "חַרֶבִּי" בצלאל היה בעל קשרים טובים עם אחיו –"חרבי" דניאל ששירת את קהילת סופיה. כאשר נועדו יחד וסקרו את רשימות בני הקהילות, הגיעו להחלטה שבנם של דוד וקוטונה ניניו – הוא יעקו –עשוי להיות ראוי לעלמה אמדה לבית הלוי. המחיצות בין העדות לפי מוצאם נפלו עם הדורות ובני הרומניוטים נטמעו בקרב "הספרדים" ושפתם של האחרונים, הלאדינו, הייתה גם שלהם. לכן לא פלא שהמועמדת לחופה נקראה אמדה-אהובה.
   הזיווג עלה יפה. כעבור כשנה התחילה סידרת הצאצאים. אמדה ילדה שישה בנים וארבע בנות. הראשונים נשאו שמות של סביהם וסבתותיהם ואחרי זאת הוסיפו שמות לזכר אבות האומה : אברהם, משה, יצחק וכן ברטה, פרלה .וסתרינה. בן הזקונים היה שלמה. זה האחרון זכה לאהבת אם רק שנתיים. בגיל זה התייתם מאב ומאם. האחריות לגידולו נפלה בחלקו של אחיו הבכור –דויצ'ון. משמעות השם - "דוד הקטן" שהרי סבו דוד היה "הגדול".
דויצ'ון, שלא מזמן נשא אישה וטרם היו לו ילדים, בהסכמת רעייתו אימצו את היתום. בהמשך, כאשר נולדו בניו של דויצ'ון, הם ראו בשלמה כעין אח בכור. ימי ילדותו של שלמה בנסיבות אלו הייתה קצרה. כאשר סיים ללמוד ארבע כיתות, בגיל 10, התחיל לעבוד כשוליה בבית מלאכה לנעליים.
בהיותו "עצמאי", רכש לעצמו חברים בני גילו. החבורה של הבנים התחילה לבלות יחד בימי ראשון (הוא יום השבתון) וקשרים אלו נמשכו שנים רבות לאחר מכן. בגיל 19 שלמה גויס לשרות צבאי, לחיל החפּרים - חיל הנדסה של ימינו. הימים היו ראשית שנות העשרים, שהיו ימי שלום שבאו אחרי המלחמות שעברו על בולגריה בעשור השני של המאה העשרים. חיל החפרים היה עסוק בפילוס וסלילת דרכים, בניית גשרים, בנוסף לאימון בכלי נשק קל. יש בידינו צילומים מצהיבים מהימים ההם.
בהיותו בן-24 נפגש לראשונה עם העלמה וויקטוריה שהגיעה מאיסטנבול לחפש חתן. השידוך הצליח ונשלחו הזמנות לטכס הנישואים. במסמך מופיע שם החתן: שלמה בן יעקו AYARI (?). איך יתכן שתינוק שנולד ליעקו ואמדה ניניו, כך נכתב שמו בתעודת הלידה,  במהלך עשרים השנים הבאות אימץ שם משפחה אחר?!
שלמה היה בן הזקונים וראה זה פלא, אף אֶחיו הבוגרים ממנו נקראו AYARI. בעדות בני ישראל וכן בלשון התורכית קיים נוהג לצרף כשם משפחה את כינוי  המקצוע בו עסק האיש: "קוזי"- חייט," ג'מג'י"- זגג, "קוז'וקרו"- פרוון ועוד.
מכאן ההנחה שהשם AYARI מוסבר בנוהג זה. בבדיקה שנערכה בנושא, התברר ש - AYAR זו מילה תורכית, המציינת יחידת מידה של זהב או אבנים יקרות ומשמעותה "קרט". ככל הנראה הכיתוב וההיגוי AYARI  נכתבו כך בהשפעת הלאדינו. סבא רבא דוד וסבא יעקו עסקו, ככל הנראה, בצורפות! כיתוב העברי של השם היערי נקבע בישראל אחרי 1946.
אחרי נישואי וויקטוריה לשלמה, בא ההמשך. הזוג העביר המלצות והצעות שידוך גם לשתי האחיות הצעירות יותר באיסטנבול - סוזנה ומטילדה. ואכן הן מצאו חתנים מתוך "הקומפּניה" – החבורה של ידידֵי שלמה. סוזנה נישאה לליאון אלבס, ומטילדה  התחתנה עם אלברט בנדו. כך הידידות והקרבה בין החברים מנוער שהפכו לגיסים, התחזקה.
   כאשר נולד בנם הבכור של וויקטוריה ושלמה - ז'קו- יעקב, הוא היה הבן הבכור והיחיד, של החבורה. בטיולים לויטושה – זה ההר הנישא מדרום לסופיה, הפעוט נהנה מכתפי החברים שנשאוהו לסירוגין. משפחת היערי הצעירה גרה בתחילה ברחוב "שר פלנינה"-  SHAR PLANINA, בליבה של שכונת היהודים שבו התגוררו עוד בני משפחת היערי. שלמה עסק בסנדלרות לפרנסת הבית ואשתו שלחה ידה בתפירת אופנה לנשים. לימודי התפירה באיסטנבול ומכונת SINGER , המונעת בדוושת רגל, שימשו מקור להצלחתה. כאשר הילד הגיע לפרקו, נשלח לבית הספר העברי בשכונת יוץ' בונאר –"הבאר השלישית". בתעודה של סיום כיתה א', "בלשון הקודש", כתוב: "החסיר 8 ימי לימוד מסיבות מוצדקות". התעודה בוילה בבול ובו דמותו של טרומפלדור. אחיו הצעיר של ז'קו נולד בבית בעזרת AKUSHERKA, מיילדת בת השכונה. שמו בישראל ברטו (אברהם) על שם סבו בתורכיה.
   ילדותם חלפה בדירתם ברחוב סטראנג'ה – גם-כן בשכונה, אך קרוב יותר למרכז העיר. החל משנת 1941 החלו הנגישות ביהודי בולגריה.
מיסים חדשים הוטלו, הוראה לשאת מגן דוד צהוב. אך הסנקציה הקשה מכולם הייתה גיוס הגברים לעבודות כפייה לסלילת דרכים באזורים נדחים. הגזרה הופעלה לחודשי הקיץ בלבד אך היא יצרה קשיים כלכליים – פרנסת המשפחה נפגעה ונוצרה אי וודאות ופחד לפני הבאות. בחודש מאי 1943 פורסם צוו גרוש לכל יהודי סופיה, שנצטוו לפרק תכולת הבית ולארוז לקראת הגליה אל ערים בצפון הארץ, בעיקר לאלו הקרובות חופי הדנובה. באותה עת יהודי מקדוניה ותרקיה  כבר הפליגו על פני הנהר בספינות גרר אל מחנות המוות בפולין.
   בבית משפחת היערי הייתה האם וויקטוריה עם שני בניה בני 11 ו-7 ואילו שלמה עבד עבודת פרך בהרי הרודופי - RODOPI, חבל ארץ בדרומה של המדינה. המשפחה ללא האב נשלחה לעיר לום השוכנת על שפת הדנובה. הפליטים נדרשו להתאכסן בבניין של מפעל בירה נטוש, בו נראו בבירור על הקירות כתובות ביוונית, שכתבו אחינו שהפליגו ללא שוב. שלמה שחש את המצוקה בעת החירום, מצא "מרשם" לקבלת תסמינים של צהבת – משרת טבק ועלי בצל. באופן זה שוחרר והגיע למשפחה. גזרת השילוח לפולין חלפה ולא התממשה, אך עדיין צריך היה לשרוד ולהתפרנס. הילדים לא למדו כלל ועזרו במלאכת הסנדלרות בבית. שלמה "מצא פטנט" – ייצור נעלים מבד עם סוליות מחבל כלוע, זאת כיוון שעורות היו במסורה.
   בתום המלחמה בבולגריה, אחרי 9 לספטמבר 1944,  המשפחה חזרה לסופיה. הייתה הרגשה שהרעה חלפה זמנית אך אין יודע מה ילד יום. בדצמבר באותה שנה הגיע בן גוריון, ראש הסוכנות היהודית, לסופיה. כל הקהילה התייצבה לקבל את פניו בתחנת הרכבת. ההתלהבות גאתה. ימות המשיח באו! יש תיקווה להגר לפלשתינה א"י (ארץ ישראל). הישוב היהודי קורא לנו! קמו תנועות נוער ציוניות. המבוגרים, למודי תלאות עודדו את הנוער והם עצמם הצטרפו למפלגות ציוניות שקמו. לא היה איש אדיש לתהליך! מיעוט קטן –פעילי יהודים במפלגה השלטת, הקומוניסטית, ניסו ללא הצלחה לעכב את הגל הגואה של הכמיהה למולדת יהודית.
שלמה וויקטוריה נפרדו מבניהם שהפליגו "לארץ המובטחת" בעודם בני 14 ו- 10. בני הזוג היו בני 41-44 כאשר החליטו החלטה גורלית: להיפרד מהבנים ולשולחם כחלוץ  לפני הוריהם.  השנה היא 1946 – המנדט הבריטי עדיין בארץ.

3. בארץ המובטחת

       הבן הבכור- ז'קו (יעקב) עלה כחלוץ לפני המשפחה ביוני 1946. ברשותו דרכון, עדיין תחת כותרת: "מלכות בולגריה – צאר סימאון 2, וזאת למרות שכשנתיים הארץ הייתה כבר רפובליקה עממית. בין דפיו חותמת סרטיפיקט של הממלכה המאוחדת – בריטניה, שהמנדט על פלשתינה היה בידיה. נערים בגילים בין 16-15 שהגיעו ארצה, נקלטו בקיבוצים בקבוצות של "עליית הנוער", שדאגה למחסורם וכן ללימודים במסגרת בלתי פורמאליות. חידוש ההשכלה לאחר שנות המלחמה  היה חשוב ביותר. יעקב נשלח לקיבוץ עין שמר. לימוד העברית ופרקי היסטוריה תפסו את עיקר הזמן. בפועל היה על הנערים גם לעבוד חצי יום בענפי המשק. כעבור שנה מבואם, הצעירים הושבעו אמונים למחתרת "ההגנה". חודשים מעטים לאחר זאת הארץ נקלעה למלחמת העצמאות . יעקב ששלט בשפה, איית את שם המשפחה, כך שקיבל משמעות בעברית. AYARI הפך ל-היערי, לטובת כל צאצאי שלמה וויקטוריה.
   ברטו - הבן השני עלה עם קבוצת ילדים דרך מחנה מעבר בצרפת. הוא נשלח לקיבוץ מסילות, במתכונת דומה לאחיו .
   סערת העלייה ההמונית של יהודי בולגריה לא פסחה על ההורים. בנכונות רבה ובשמחה, ארזו שוב את מיטלטליהם  ועלו אל הבנים לישראל העצמאית כבר, אך הנלחמת באויביה. השכונות ביפו בהן גרו ערבים, היו ברובן נטושות כיוון שדייריהן ברחו. יעקב ביקר במקום וניסה למצוא דירה עזובה עבור הוריו ששכנו במחנה אהלים עם בואם. על דלת דירה תלה פתק: שלמה וויקטוריה היערי – בזה תפס חזקה על הדירה בשכונת ג'בליה, לעתיד גבעת עליה, בה התרכזו רבים מעולי בולגריה. הבנים החלו את דרכם העצמאית ולא חזרו לחיק המשפחה; הזוג נאלץ לפלס את דרכו בארץ הזרה ללא הסיוע שלהם. הודות למקצוע שהיה בידי שלמה, הסנדלרות, נמצאה הפרנסה אמנם לא "שופעת", אך מאפשרת להתקיים. שוק גבעת עליה היה מרכז מסחרי, כעין קניון של ימינו. הוא שימש גם כמקום בילוי בבתי הקפה הרבים. בכל חנות וחנות –התקיימו מפגשים חברתיים של העולים החדשים. עיתון יומי בשפתם,  הבולגרית, הביא מידע על הארץ ועל הנעשה בקהילה. אך ההסתגלות והקליטה בארץ בתקופת "הצנע" הייתה קשה ולעיתים אף נכשלה באופן טראגי. קוטונה, אחותו של שלמה, הצטרפה לבנה שעזב את הבית 12 שנים קודם. הזרות וחוסר הקשר עם בנה וכלתה גרם לה בצר לה, לשלוח יד בנפשה.
   בגל העלייה ההמונית מבולגריה, כל הבנים והבנות של אמדה ויעקו ניניו- היערי הגיעו ארצה. אך טבעי היה שנולדו חמישה נכדים שנשאו את שם הסבא,
החמישה נקראו ז'קו - יעקב  AYARI. כמובן שכל אחד קיבל גם את שם אביו.
קרה כך שפקידי העלייה שקלטו את העולים אייתו בעברית את ,AYARI כיד הדמיון הטובה עליהם. ואז הופיעו ווריאציות כגון: איירי, עיירי .שמות משפחה אלו נקבעו לעולים שהעברית לא הייתה שגורה בפיהם. באופן זה בני המשפחה הענפה ניתקו זה מזה בחוסר מאפיין בסיסי משותף – שם משפחה אחיד.
אברהם ורשל שחיו במחיצת בנם יוסף באיסטנבול, נשלחו ליפו להתגורר עם בִּתם וויקטוריה. הדירה הצרה בגבעת עליה בראשית שנות החמישים של המאה שעברה והלחץ שנוצר בין שתי המשפחות גרמו לכך שרשל יצאה מהבית ו...לא חזרה מעולם!! יתכן שזיכרונה השתבש ולא ידעה לחזור, או שמא בייאושה ובהכרה מלאה החליטה להעלם. בפועל, לא נודע גורלה... 

הבנים בנו את ביתם ומשפחותיהם, איש איש בקיבוצו. יעקב בקיבוץ גת בדרום, וברטו בקיבוץ יקום במרכז. יעקב עם עבודתו שאף להמשיך ללמוד. הזמנים בהם הרדיפות והמלחמות הפריעו למהלך רציף של השכלה חלפו. בתכנון להכשיר חברים לתפקידי ניהול הקיבוץ נשלח  ללמוד חקלאות וכלכלה.
ואכן כשסיים, מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ. כהתרסה על הפרעות בהשכלה בעת מלחמת העולם, שאף להמשיך וללמוד. שערי מכון וויצמן למדע נפתחו לפניו והוא השלים את הנדרש לתואר דוקטור בביולוגיה וכימיה. הידע שרכש היה בסיס לתפקידו הבא. הוא מונה לטכנולוג ראשי של המפעל למוצרי פרי הדר בקיבוצו.
   ברטו סיים קורס קצינים. עבד בענפי חקלאות וכן בתפקדי לוגיסטיקה: קניות וניהול מלאיים בקיבוצו. נשא לאישה את אילנה. ילדיהם כבר בוגרים. בנם רמי גר בארה"ב עם משפחתו. בתם עינת, חיה באנגליה, מומחית לאימון סוסי מרוץ. שתי בנות נוספות מצאו את מקומן בקיבוצים במעברות - יעל, וביקום - גלית. גם הן נישאו ומגדלות ילדים בגיל חינוך.    
  בּנֵי יעקב ומלכה רעייתו: עופר, ינאי וליאור. עופר הוא מהנדס הנשוי ללילי, רופאה - מומחית לניתוחי ילדים. הם מתגוררים בחיפה ולהם שלושה בנים. הבכור מהנדס קידוחי נפט, השני טייס והצעיר עדיין חייל. ינאי עובד במשרד לאיכות הסביבה ורעייתו מישל מנהלת מוסד חינוכי. ביתם בירושלים. הבת סטודנטית, ואילו הבן השני "חורש" את דרום אמריקה, בתום שירותו הצבאי. הצעיר סיים את לימודיו לא מזמן. ליאור הוא מנהל פרויקטים בחברת פיתוח מקורות אנרגיה מהשמש. הוא נשוי לאשרת המנהלת משרד היצוא במפעל של קיבוץ גת. שלושת ילדיהם צעירים ולכן הם במערכת החינוך. המשפחה מתגוררת בגת. הבנים, הנכדים והנינים של שלמה וויקטוריה היערי משולבים בעשייה וביצירה בארץ ובחו"ל .
באחרית ימיהם שלמה וויקטוריה מצאו מנוחה נכונה בבית העלמין בקיבוץ יקום.


אחרית דבר
הדברים שנכתבו אינם מתיימרים להיות "היסטוריה צרופה". הם נכתבו כמיטב הידיעה אך גם עם השלמות מהדמיון, בסבירות הסובייקטיבית של הכותב,
 יעקב היערי.

קיבוץ גת   
דואר נע שדה גת 79565
טלפון /פקס :086871143
דואל :yacov.hayari@gmail.com

רצ"ב כמה תמונות של הענף ממשפחת יערי החי בקיבוץ גת. התמונות כוללות:
-  הזוג הצעיר יעקב ומלכה היערי - בראשית דרכם כמשפחה;
-  הזוג היערי - באמצע הדרך;
-  ארבעה דורות במשפחת היערי;
-  הזוג היערי עם הנכדים.

 

 

 

  

 

עבור לתוכן העמוד