משפחת בן ארויה- מנחם ורחל

23/06/2011

כתבה בתם: עליה בן מאיר, כרמי יוסף

 

אמא ואבא נולדו בבולגריה ועלו ארצה בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. כל אחד בשנה אחרת. שניהם עלו ארצה ממניעים ציוניים, כמו השיר: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה".

חיים קשים עברו עליהם בארץ.

אני כותבת על ההתמודדויות שלהם ועל הקשיים. ע"פ מה שאני זוכרת, ומה שאני חוויתי.

חלק מפיהם בתקופה שעוד היו צלולים, במהלך חייהם. חלק מהאינפורמציה נגבתה מבני משפחה שסיפרו לי מזיכרונם, בעיקר על נסיבות עלייתם של יתר בני המשפחה - מבולגריה.

 

אבא מנחם בן ארויה

אבא נולד בפלובדיב באוגוסט 1909. אביו, סבא שלי- ישראל בן ארויה התחתן עם סבתא דודו. כל חייהם של סבי וסבתי עד עלייתם ארצה בשנות ה-50, גרו בפלובדיב. לפרנסתם הייתה להם חנות, גלנטריה או בגדים. המשפחה כנראה חיה בעוני. במשך הדורות שמות הזכרים במשפחת בן ארויה היו לסירוגין: ישראל, מנחם, ישראל... אחי שמו ישראל. אבא היה השני מתוך 4 ילדים. האחות הבכורה ברטה עלתה ארצה עם בעלה בשנות ה-40. אחותו הצעירה אנקה ( בפי בני המשפחה- רג'ינה) נשארה בבולגריה, התחתנה עם גוי והתנצרה. במלחמת העולם ה-2 הדודה רג'ינה הייתה פרטיזנית. בתקופת המשטר הקומוניסטי היא זכתה לפריבילגיות רבות בגין היותה פרטיזנית לשעבר, וחברה במפלגה הקומוניסטית. האח הצעיר של אבא ז'קו (יעקב) הגיע ארצה עם הוריו בשנות ה-50. סבתא דודו הייתה דתייה,  סבא ישראל לא. אבא סיפר לי שבילדותו כפו עליו ללכת לבית הכנסת. אני זוכרת אמירה של אבא שאם יכנס לבית כנסת תיפול על ראשו לבנה. הפעמים היחידות שאני זוכרת את אבא בבית כנסת היו- כשלאחי ישראל חגגו בר מצווה. וכן לבננו שחר שהוא נכדו הראשון. סבתא דודו וסבא ישראל כשעלו ארצה, גרו זמן מה בביתנו שבבית חנן. בכלל, ביתנו בבית חנן היה מאין תחנת מעבר, או בית עולים בזעיר אנפין, לרוב לבני המשפחה כשעלו ארצה מבולגריה. סבתא דודו סירבה להשתמש בשירותים בגזרי עיתון. בביתנו אז לא היה נייר טואלט. טענתה הייתה שזה אסור, כי זו לשון הקודש. ועל כן אסור להשתמש בגזרי עיתון המודפסים בעברית. בשפות אחרות כן, אך מאין יגיע אלינו עיתון בלועזית? זו הייתה משימה לא קלה למצוא שקיות נייר חום, לפתרון הבעיה.

דבר נוסף זכור לי מסבתא דודו- "סליחות". בחודש אלול היא הייתה קמה בלילה לומר "סליחות". סבא לא היה שותף לאמירת הסליחות. אני חושבת שאפילו לא ביקר בבית הכנסת בארץ, בבית חנן היה ויש בית כנסת.

 

אבא עולה לפלסטינה

אבא עלה ארצה בראשית שנות ה-30 של המאה הקודמת. הוא עלה עם ספורטאי המכבייה ה-1 כספורטאי, ואף השתתף בתחרויות. בעלייתו ארצה הוא נשא לאישה (נישואים פיקטיביים) את אחת מבנות ההכשרה שלו. בחורה בשם רֶנֶה. כך יכלו בסרטיפיקט אחד להיכנס ארצה שני אנשים במקום אחד. לאחר זמן מה בארץ הם התגרשו ורנה התחתנה עם יצחק בן מיור. כל חייהם בארץ גרה משפחת בן מיור בכפר חיטים. להורי ולמשפחת בן מיור היו קשרים חברתיים.

 

אבא בהכשרה

בבולגריה אבא היה "במכבי" כספורטאי וגם בתנועת נוער שהכשירה את הצעירים לעלות ארצה. ההכשרה הייתה בפז'רדז'יק.  על פי מה שאבא ספר לי- נשלחו מס' צעירים מההכשרה, אל חקלאי בולגרי, לעבוד אצלו וללמוד חקלאות. זאת כמובן כדי להכשיר עצמם לעבודת החקלאות שעתידה להיות עיסוקם המרכזי בארץ.  אבא וכל יתר הקבוצה היו עירוניים גמורים, הם עבדו במשק החקלאי הזה כשנה או יותר. בעל החווה החקלאית העביד אותם בפרך. לימים בשנות ה-70 כשאבא נסע לבקר בבולגריה את אחותו, הוא ביקר אצל החוואי הבולגרי. היה להם כנראה מפגש מאוד מרגש. הבולגרי זכר את אבא כעובד הכי חרוץ וחזק מכל בני הקבוצה.

 

אמא רחל בן ארויה (חזן)

אמא נולדה באוגוסט 1907 בניקופול. בתעודות מהארץ תאריך הלידה שלה שגוי ונכתב 1911. אמא הייתה בתם הבכורה של סבתא מיצה וסבא יצחק חזן.  במשפחה כונתה אמא רָשֶל או  רָשֶלִיקָה.

למשפחת חזן היו 5 ילדים. השנייה הצעירה מאמא בשנתיים- רבקה, אחריה לוקרציה, אחריהן נולד וילי ולבסוף בת הזקונים לאונטינה. שם נעוריה של סבתא מיצה היה רובינשטיין. אבא של סבתא מיצה הגיע לבולגריה מאודסה , לא ידוע לי באילו נסיבות.  בבולגריה הוא התחתן עם אמה של סבתא מיצה שהייתה מיוגוסלביה וספרדייה. אמה של סבתא התאלמנה בגיל צעיר מאוד. אחיה של סבתא מיצה ששם משפחתו היה רובינשטיין סבל בבגרותו מלעג על שם המשפחה. בלעגם קראו לו (בלדינו) "אל איז'ו דה אל טודסקו" (הבן של הגרמני). על כן החליף את שם משפחתו מרובינשטיין לכהנא. סבא יצחק חזן גמר בית ספר גרמני ברומניה, אמו הייתה מרומניה. סבתא מיצה מהעיר וידין שבבולגריה. סבא יצחק וסבתא מיצה גרו לאחר נישואיהם בניקופול. אגב, יש לי תמונה מחתונתם. בניקופול כנראה נולדה אימי. לפרנסתם הייתה להם מנסרה שהעסיקה מס' פועלים. הדודה לאונטינה, בתם הצעירה, ספרה לי שזכורה לה אמירה של סבתא מיצה על סבא יצחק שהיא שותה עם הפועלים את כל רוחי המנסרה. הוריה של אימי ויתר הילדים עברו אח"כ להתגורר בפּלבן. אחרי זמן מה עברו לסופיה. מניקופול אמא עלתה ארצה בראשית שנות ה-30, כנראה ב-1931 או קצת לפני כן. יש לי תמונות של אמא מ-1931 בנחלת- יהודה. בניקופול המשפחה כנראה חייה חיי עושר. אמא ספרה שבילדותה היו בבית מס' משרתות. משרת לניקיון, משרתת לבישול, אחרת לכביסה ואחת שטיפלה בילדים. בזמן לימודיה של אמא בגימנסיה היא הלכה ללא ידיעת הוריה למפגשים של ההכשרה, לא ברור לי של איזו תנועת נוער ציונית. אולי של ה"שומר הצעיר"? בהכשרה הם התכוננו לקראת העלייה לפלשתינה. אמא סיפרה שהבנות היו מתגאות, זו בפני זו, למי יש יותר יבלות על אצבעות הידיים מכביסת הגרביים, דבר שלא עסקו בו בבית. בגימנסיה למדו כיתת בנות בנפרד מכיתת הבנים. לדברי אמא היא למדה בכיתתה רק עם בנות גויות, כיוון שבכיתת הגימנסיה בה למדה היא הייתה היהודיה היחידה, ביתה היה בית חילוני. כשאימא הגיעה עם בנות ההכשרה שלה ב-1931 הן נכנסו לגור וללמוד במשק הפועלות, בתחילה בת"א ואח"כ ב"נחלת יהודה". אמא גם למדה או התמחתה "בעיינות". אמי עסקה בהדרכה ובהרכבת ורדים, כנראה נסעה מב"ס חקלאי אחד לאחר. אמא סיפרה שאת עץ האבוקדו הראשון מזן "אטינגר" שהגיע לארץ היא נטעה בנחלת יהודה.

 

המפגש בין אמא לאבא

אמא פגשה את אבא בנחלת יהודה.

נחלת יהודה, שהיה בית ספר חקלאי, היה זקוק להרבה ידיים עובדות. אבא סיפר שהוא היה מאושר לקבל את העבודה בנחלת יהודה מכמה סיבות. ראשית, היה קשה למצוא עבודה באותם ימים. שנית- לא היה לו איפה לגור ולאכול. ובנוסף לכך, היו שם חיי חברה פעילים בין הפועלים לבין תלמידות המוסד. אבא זכה אפוא להרוג מספר ציפורים במכה אחת, קיבל עבודה, דיור, מזון וחיי חברה.

 

 

נסיבות עלייתם של יתר בני משפחת חזן

 

הדודה רבקה עולה ארצה

הדודה רבקה ילידת 1909, מעניין שגם בתעודותיה מן הארץ תאריך הלידה שלה לא נכון. רבקה הוזמנה ע"י אמא לעלות ארצה כדי לפתור בעיית אהבה שלא מומשה בגלל נדוניה. דודה רבקה רצתה לעלות אך השלטונות המנדטוריים לא אפשרו עליה לארץ. הוריה הסכימו לעלייתה ארצה. סבא יצחק שילם לבחור, שהיה לו סרטיפיקט, כדי שיתחתן עם בתו ויעלה איתה לארץ. היה זה בראשית שנות ה-40 או סוף שנות ה-30. אלו היו נישואין פיקטיביים, אך למרות זאת בהגיעם ארצה הבחור סרב להתגרש ממנה. בינתיים נוצר קשר רומנטי בין דודה רבקה לצעיר יהודי בשם משה פנחס, אשר הגיע ארצה מבולגריה דרך צרפת. דוד משה שילם לבחור כסף כדי שיתגרש ויאפשר לו לשאת את בחירת ליבו- דודה רבקה. הבחור קיבל אפוא פעמיים כסף בעבורה, מאביה ומבעלה לעתיד. סופר לי ע"י בִתם הצעירה ניצה.

 

הדוד וילי עולה ארצה

בשנת 1948 עלה ארצה האח של אמא. דוד וילי עם אשתו בטי ובתם הצעירה- אֶמִי, בת השנה וחצי.

להוריה של דודה בטי היה בסופיה מפעל לצמיגים. במלחמת העולם השנייה הגרמנים כפו על המשפחה להפעיל את בית החרושת ולייצר צמיגים למען המלחמה והגרמנים. בטי והוריה עבדו במפעל. גם דוד וילי עבד במפעל, שם הכיר את אשתו לעתיד.

הגרמנים העבירו את יהודי סופיה למחנה עבודה. דוד וילי הועבר אף הוא למחנה עבודה, הוא עבד שם בסלילת כבישים. מפעם לפעם כשקיבל חופשה, רצה לפגוש את חברתו בטי בסופיה.

הגרמנים אסרו על היהודים להיכנס לסופיה. בכל מיני דרכים עקלקלות הגיע וילי לסופיה לפגישות עם חברתו. ב-1944 הם התחתנו. כשהגיעו הקומוניסטים וכבשו את בולגריה מהגרמנים, הם הלאימו את בית החרושת של הורי דודתי וכן גם את ביתם הגדול. נשארה להם האפשרות לגור בשני חדרים בעליית גג של ביתם הגדול שהולאם. למשפחה לא נותר מקור פרנסה ולא דיור נאות. על כן החליטו שאין עתיד להישארותם בבולגריה, ווילי גם לחץ מצידו לעלות ארצה, במיוחד ששתי אחיותיו הגדולות היו בארץ והוא בוודאי רצה לראותן.

ב-1948 כשעלו ארצה (דודה בטי סיפרה לי) הם נסעו במשך שלושה ימים מסופיה עד לנמל שביוגוסלביה ומשם הפליגו באונייה ארצה. ההפלגה ערכה כשבוע, נדמה לי ששם האנייה היה "אליאנה". כשהגיעו ארצה הועברו לבית עולים בפרדס חנה ומשם לחיפה, בחיפה קיבלו כדיור בית נטוש של ערבים שברחו מהארץ.

 

סבא וסבתא למשפחת חזן עולים ארצה

ב-1950 עלו ארצה סבתא מיצה חזן וסבא יצחק חזן. סבא יצחק חזן נפטר כשנתיים לאחר בואו ארצה. סבתא מיצה גרה אצלנו בבית חנן מספר שנים. מדי פעם הייתה מתגוררת אצל אחת הבנות. בסוף ימיה גרה אצל בנה וכלתה בחיפה. סבתא מיצה נפטרה בגיל 93. סבתא מיצה הייתה אוטודידקט.  אינני חושבת שהייתה לה השכלה פורמלית. אינני בטוחה שביקרה בבית ספר. אך זכור לי שתמיד קראה ספר. הספרים שקראה היו לא רק בשפה הבולגרית. סבתא כנראה ידעה מספר שפות. עברית לא ידעה ולא הצליחה ללמוד עד יומה האחרון. בבית אנחנו, אחי ואני, למדנו את שפת הלאדינו ודיברנו עם סבתא בלאדינו. בולגרית הייתה שפת הסודות של אמא ואבא. אחי למד קצת בולגרית, אני לא. בשבילי לקבל פתאום סבא וסבתא בגיל 13, זו הייתה חוויה. מקריאה בספרים תיארתי לי מה זה סבא וסבתא כמושג,  ופתאום היה לי באופן מוחשי סבתא וסבא. סבתא מיצה הייתה לי יותר מאמא. היה בינינו קשר מאוד מיוחד. 

 

הדודה לאונטינה עולה ארצה

הצעירה מחמשת ילדי משפחת חזן, לאונטינה, עלתה ארצה, מסופיה ב-1951. לאונטינה הייתה בת 22 כשעלתה ארצה עם בעלה שלמה (מוני) תאג'ר, ואמו. לאונטינה צעירה מאמא שלי ב- 20 או 18 שנה. כמעט שלא הכירה וזכרה את אִמִי (אחותה הבכורה). כל ילדותה סִפּרו לה והזכירו את האחות הבכורה שנמצאת בפלסטינה. בטרם עלותה ארצה היו לאונטינה ובעלה סטודנטים. היא למדה להיות אחות, הוא סיים את לימודי המשפטים. החלטתם לעלות ארצה נבעה כנראה מתוך כך שרוב הקהילה היהודית עזבה את בולגריה ובעיקר קרובי המשפחה שכבר עלו. דוד מוני לא כל כך רצה לעלות אך לאונטינה דרבנה אותו. בעלייתם ארצה הם נסעו ברכבת מסופיה לטרייסט, אח"כ ברכבת לנאפולי, ומשם לוונציה. בוונציה המתינו 3 ימים לבואה של האוניה "נגבה". ההפלגה ארצה ב"נגבה" ערכה כשבוע ימים. עם הגיעם ארצה נשלחו לשער העלייה. למחרת בואם ארצה החל דוד מוני לחפש עבודה. העבודה הראשונה שמצא הייתה סלילת כביש ליד בית חנן. דוד מוני ודודה לאונטינה עברו להתגורר למספר חודשים בבית חנן. העבודה הבאה שמצא הייתה בת"א כעורך לילה בעיתון: "קול העם". תוך כדי עבודתו למד מוני, להשלמת הדרישות, כמה מקצועות כמו "המשפט העברי". זאת כדי להיבחן ולקבל תעודת עורך דין בארץ.  אשתו לאונטינה עבדה בבית החולים ככוח עזר כי לא גמרה את לימודי הסיעוד בבולגריה. בנם שבתאי נולד בבית חנן ואף ערכו לו ברית מילה בביתנו.

 

 

הדודה לוקרציה עולה ארצה

ב-1951 עלתה הבת השלישית למשפחת חזן. לוקרציה עם בעלה משה לוי ובנם ברוך (בורצ'ו) עולים לארץ, בורצ'ו היה בן 13, בערך בגילי, כשעלה ארצה. גם הם גרו זמן מה בביתנו בבית חנן. בורצ'ו נשלח ללמוד בבן-שמן. למד שם שנה, ואחר כך השלים את השכלתו התיכונית בתיכון ערב.

עלייתם ארצה הייתה משני טעמים:

א.      היה להם בבולגריה בית חרושת לנקניקים, חנות ודירה. השלטון הקומוניסטי הלאים את בית החרושת והחנות. נותרה להם רק הדירה.

ב.      כל המשפחה כבר הייתה בארץ.

 

חייהם המשותפים של אמא ואבא

בערך ב-1934 אמא ואבא החליטו להיות זוג, ונכנסו לגור ביחד בחדר אחד. כנראה שזה היה "בעיינות". נדמה לי שלא התקיים כל טכס נישואין. הם ערכו מסיבה עם כמה חברים והכריזו בה על היותם זוג. עוד לפני שאמא ואבא הכירו במסגרת חיפושיו אחר עבודה, הגיע אבא לבית חנן עם מספר חברים מההכשרה שלו, ושם הם עבדו בחקלאות. לפי מה שאבא סיפר לי- הם היו 5-4 בחורים ואישה אחת, בלינה בן בסט (אלעזר). בלינה הייתה מבשלת להם ומכבסת את בגדיהם.

 

1933- 1936 הוריי פעם ראשונה בבית חנן

 

אמא עבדה בחקלאות, בפרדסים, בבתי אריזה של פרי הדר ובהרכבות. אבא עבד בכל עבודה חקלאית שהזדמנה לידו. החברים של אבא בבית-חנן קיבלו יחידת משק, לאחר ששילמו 100 ל"י כל אחד. לאבא לא היה סכום כסף כזה, וגם לא הייתה כל אפשרות לקבל עזרה כספית מהמשפחה בבולגריה. על כן הורי לא נעשו חברי מושב, בעלי אדמה ומשק חקלאי.  חבריהם מבית חנן, רצו להלוות להם כסף, כדי שיוכלו לקבל משק חקלאי, אך עקרונותיו של אבא לא אפשרו לו לקבל הלוואה. על כן הורי חיפשו מקום בארץ שאפשר היה לקבל בו, דרך הסוכנות היהודית יחידה חקלאית ללא תשלום.  אינני יודעת אילו אלטרנטיבות היו להורי, אך הם בחרו להתיישב בעמק בית שאן, בישוב חדש שהיה עליהם להקימו - בית-יוסף. המושב בית יוסף נוסד בשיטת חומה ומגדל. הוא היה בין ראשוני יישובי חומה ומגדל.  בבית יוסף קיבל כל מתיישב, מהסוכנות היהודית, פרה אחת, חצי סוסה (שותפות עם השכן) ומספר תרנגולות, ונדמה לי שגם שק זרעי חיטה.

 

הקמת חומה ומגדל בבית יוסף 1937

אמא הייתה בהריון איתי. אני החלטתי לצאת לאוויר העולם באותו לילה שאבא היה שותף בהקמת החומה והמגדל בבית יוסף. אני הבת הראשונה שנולדה בבית יוסף ביום העלייה לקרקע, על כן שמי עלייה. אבא מספר על הלילה הזה: באותו אחר הצהרים שלפני העלייה לקרקע הגיעו לעזור חברים מהקיבוצים שבסביבה וכל מתיישבי בית יוסף העתידים להקים את הישוב למחרת. הם לנו בקיבוץ גשר, לקיבוץ זה כבר הגיעו משאיות עם קירות, קרשים, חצץ וחלקי המגדל.

בבוקר למחרת הגיעו כולם לנקודה העתידה להיות בית יוסף. במהירות הם העמידו את החומה (מקרשים) במרכזה מלאו חצץ, בו זמנית המגדל כבר הועמד על טילו. ולא הרבה זמן כברכת "ברוכים הבאים" היה להם עימות מזוין עם הערבים של השבט הבדואי הסמוך. אבא סיפר שזכור לו שהם היו צריכים להחזיר לקיבוצים שעזרו להם ימי עבודה. הוא זוכר שהחזיר לאפיקים ימי עבודה.

 

החיים בבית יוסף 1937-1941

החיים בבית יוסף היו קשים מכמה בחינות. מתוכן שתיים היו כנראה מרכזיות, על כן עזבו לאחר 5-4 שנים:

 

1. האקלים

האקלים בעמק בין שאן קשה. בקיץ הטמפרטורה מעל 40 מעלות צלזיוס. מזגנים ומאווררים לא היו אז. אני זוכרת שאמא הייתה תולה סדינים רטובים על החלונות. אני הייתי מדווחת לה מידי פעם שהסדין התייבש ומבקשת שתרטיב אותו שנית.

 

2. הביטחון

התושבים החדשים בבית יוסף היו צריכים להתמודד לבד עם הביטחון השוטף וזאת תוך כדי הקמת המשק החקלאי. הייתה אמנם תורנות שמירה ביניהם. כל פעם בחור אחר הסתובב על סוס ושמר, אך שומר אחד לא יכול היה לפתור את הבעיה. השומר לא היה יכול  להיות בו זמנית בכל המקומות., והבדואים התנכלו להם ללא הפסק. אבא יצא עם הסוסה לשדות לחרוש, ולזרוע לבד אך חמוש. מידי פעם הבדואים המקומיים היו מתנפלים עליו ויורים כדי להפחיד ולסלק את המתיישבים החדשים. שום עזרה ביטחונית נוספת לא הייתה להם מהממסד. באחת הפעמים כשאבא חרש- התנפלו עליו שני ערבים מאחור ופצעו אותו. אמא מספרת, שפתחו לאבא את הראש והוא היה מאושפז בבית החולים העמק הרבה זמן בגלל זעזוע מוח. למרות שגרנו שם כ-5 שנים בלבד, אני זוכרת כמה אירועים לפרטי פרטים. כנראה שהם היו מאוד דרמטיים, ואולי הוריי דיברו עליהם איתי.

 

 

3. עקרבים

בבית יוסף היו עקרבים בכל מקום וכמעט מתחת לכל אבן. כמו שיש הרבה נמלים בשפלת החוף כך שם היו העקרבים. ההורים הזהירו אותי תמיד מעקרבים. אני זוכרת אותם הולכים על הקירות. פעם ראיתי במו עייני אדם מבוגר שוכב ומתפל וכל גופו מתעוות, כתוצאה מעקיצת עקרב. אני זוכרת שזה היה מאוד מפחיד לראות דבר כזה. הייתי אז ילדה קטנה בת 3 או 4. לכששאלתי את המבוגרים שהיו סביבו- מה קרה לו? הם ענו לי, שהוא נעקץ מעקרב.

 

4. מטווח

מקרה אחד שזכור לי, אולי מסיפורי אמא. בבית יוסף הנשים התאמנו בנשק וערכו מטווח, היה זה ליד מוסד מרכזי של היישוב, בית הביטחון או המזכירות. חיפשתי את אמא, כשראיתי אותה בין שורה של נשים רצתי אליה. היה זה באמצע המטווח. לא הבנתי למה כשהגעתי אל אמי כל הנשים רצו וחיבקו אותי. כנראה ניצלתי מיריות של הנשים, כולל של אמא.

 

 5. קדחת 

בגיל 3 נעקצתי ע"י יתושי אנופלס ונדבקתי במלריה. רק קדחת הייתה חסרה להוריי. אני זוכרת את הנסיעה בעגלה בלילה אל: בית החולים "העמק" שבעפולה, או אל תחנת הרכבת שתוביל אותנו לבית החולים. הייתי בבית החולים די הרבה זמן, לבד ללא הורים המבקרים ונמצאים עם ילדם בבית חולים. הייתי מלאת כעס על כך שנשארתי לבד. לא בדיוק הבנתי למה. מתוך כעס זרקתי דרך החלון כל מיני צעצועים ובובות שנתנו לי למשחק. הורי סיפרו שהייתי די תוקפנית כלפיהם כשחזרתי הביתה.

 

עוזבים את בית יוסף

 

ב-1941 או 1942 הוריי החליטו לעזוב את בית יוסף ולשוב לבית חנן, שם נמצאו רוב חבריהם. ההחלטה לעזוב הייתה מכמה סיבות. הקש ששבר את גב הגמל היו חייו של אחי ישראל. אחי נולד כ-3 שנים אחריי. האקלים בבית יוסף השפיע עליו לרעה והיה מסוכן עבורו. רופא ילדים אמר להוריי, שאם הם רוצים שהילד יישאר בחיים, עליהם לעזוב את האזור האקלימי הזה ולעבור למקום בו יש אקלים נח טוב.

 

 

פעם שנייה בבית חנן 1942

עברנו לבית חנן. אני בת ארבע וחצי ואחי בן שנה וחצי. אין לנו בית איפה לגור בו. הוריי שכרו חדר אצל משפחת מיטרני ב"התיישבות". מושב בית חנן מחולק לשלושה אזורים: "הצפון", "המושב" ו"ההתיישבות". כך קראנו להם אז וכך הם נקראים עד היום. ה"התיישבות" כנראה מבחינה כרונולוגית הוקמה בשלב מאוחר יותר. ישנו מרחק של כ-2 ק"מ בין ה"התיישבות" לשאר חלקי המושב. אבא בנה בצמוד לחדר ששכרנו צריף. צריף זה שימש אותנו כמטבח ופינת אוכל. המטבח לא היה מרוצף. אמא הייתה מרטיבה את אדמת הצריף מספר פעמים ביום. זאת כדי שלא יעלה אבק על האוכל. צפרדעים היו מבקרות באדמת המטבח הרטובה. אני מאוד אהבתי אותן. לאימא, ביקור הצפרדעים היה סיוט ולי חגיגה. שירותים לא היו. אבא בנה בית כסא. כך זה נקרא אז. היה זה צריף קטנטן עם חור באדמה. הוא היה די מרוחק מחדר המגורים שלנו. בלילה פחדתי ללכת לשם. השתמשתי בסיר לילה כפיתרון. הצריפון ששימש כבית כסא לא היה אטום לגמרי. היו חריצים בין הקשרים. פחדתי שיציצו לי. בעיקר חֶמִי, הבן של המשפחה אצלה גרנו. יום אחד חמי הציץ כשעשיתי פיפי בסיר, התכוונתי לשפוך לבור את הפיפי וכשראיתי שהוא מציץ לי, פתחתי את הדלת ושפכתי על פניו את הפיפי שעשיתי.

 

בונים בית בעצמנו

הוריי שוב לא הפכו למושבניקים עם חלקת אדמה ומשק לפרנסתם. גם הפעם זה היה מסיבות כספיות. אולי היו סיבות נוספות שאינן ידועות לי. מה שכן, הוריי קיבלו דונם אדמה במרכז המושב שנקרא "השכונה". בשכונה יצרו 7 יחידות של דונם, לעובדי ציבור. למעשה התושבים באותן 7 יחידות, פרט לאחד, לא היו עובדי ציבור. רובם היו קרובי משפחה של חברים במושב. הורי היו חברים של...... ללא קרובי משפחה במושב. אני זוכרת איך אני ואבא יצקנו לתוך תבניות את הבלוקים לבניית הבית. אני אז הייתי בכיתה ג' או ד'. אבא היה יוצק תערובות של מלט, ועוד רכיבים, לתוך תבניות ומוציא אותן . אני הייתי שמה את התבניות שהתפנו במרחק קבוע ובאותה שורה כדי שימלא אותן שוב בתערובת המלט. למחרת ובמשך שבוע שלם תפקידי היה, לאחר סיום הלימודים, להרטיב את הבלוקים שהתייבשו בשמש. נאמר לי שעל הבלוקים שמתקשים בשמש להירטב יום-יום במשך השבוע ולא, הם ייסדקו ויישברו. וכמובן שהתוצאה תהיה שלא יהיו לנו עם מה לבנות את הבית. אבא כנראה אז עבד כבנאי. הוא בנה בתים, לולים ורפתות. אחר זמן מה אני ואבא בנינו את הבית. אבא עמד על סולם ובנה ואני הגשתי לו מה שיכולתי. לעתים בלוק ולעתים דלי אך לא מלא.

 

יש לנו בית

הבית הכיל שני חדרים. חדר שינה וחדר ששימש כמטבח, פינת אוכל וסלון ביום. בלילה שימש כחדר שינה להורים. שירותים שוב לא היו בבית. אבא בנה בחצר, מלבני סיליקט, ביתן קטן עם בור, מעל הבור נבנה מלבנים כסא ומושב עם קרש. ליד בית הכסא הזה נבנה גם חדר רחצה. חימום המים נעשה ע"י קרשים. בבית הכסא ובחדר הרחצה הייתה ריצפת בטון. צפרדעים לא ביקרו שם. חדר הרחצה ובית הכסא היו במרחק של כ-20 מ' מהבית. לא פחדתי לצאת בלילה לשירותים - הייתי כבר גדולה.

 

אבא מדריך חקלאי מטעם הסוכנות היהודית

בשנות ה-50, לאחר העלייה הגדולה והקמת ישובים חקלאיים בכל חלקי הארץ, היה צורך להדריך אותם . אבא עבד כמדריך חקלאי ביישובי העולים; הוא לימד אותם לעבד את האדמה. העולים העירוניים שנשלחו ע"י המדינה להתיישב בישובים חקלאיים, לא ידעו מאומה על חקלאות, בדומה לאבא בצעירותו. אני זוכרת שאבא סיפר הרבה על ההדרכה במושב בית שקמה. כנראה שבמושב זה היו לא מעט בעיות, בעיקר חברתית. חמולה נגד חמולה, וכולם נגד הסוכנות ונגד המדינה. אבא היה מגיע לבית שקמה בתחילה באופנוע ומאוחר יותר בג'יפ של הסוכנות. הוא היה יוצא לעבודה חמוש באקדחו. לשאלתי מדוע הוא יוצא לעבודה עם אקדח, טען שהוא חייב להגן על עצמו בדרך מפני מסתננים, ולא פחות מכך מפני החקלאיים הזועמים שבבית שקמה.

 

חיי היום יום בבית חנן

לאבא היו בעיות רפואיות בגב. כנראה מהעבודה הקשה בבניין. כל חורף כמעט הוא נסע למרחצאות שבטבריה. באותה הזדמנות ביקר בכפר חיטים אצל משפחת בן מיור. אמא נשארה בבית לטפל בתרנגולות ובעזים וכמובן, בנו - הילדים. בתקופה זו לא היו סבא וסבתא בסביבה. אי אפשר היה להיעזר בהם לקבלת שירותי "בייבי-סיטר". בחצר שלנו היה משק עזר. גידלנו כ- 2000 תרנגולות מטילות, 2 עיזים, ברווזים, אווזים וחמור אחד. גידלנו גם ירקות - חלק לתצרוכת עצמית וחלק מכרנו. כל זה בדונם אחד. אמא טיפלה בעיקר במשק החי, אבא - בחלקת הירקות וגם עזר עם בעלי החיים. אני הייתי אחראית על חליבת העיזים. העיזים היו שופכות לאבא את החלב לעיתים קרובות, ע"י בעיטה במיכל. כנראה שהוא היה תוקפני כלפיהן. עיזים לא אוהבות שמרביצים להן, לא רק הן. אני הייתי מלטפת את העיזים ומדברת אליהן, בזמן החליבה. אף פעם הן לא שפכו לי את החלב. גם בזמן ההמלטות הייתי נוכחת. הן היו רגועות כשהייתי לידן. החמור שימש כבהמת משא. איתו הובלנו ביצים למחסן הביצים, ובחזרה הוביל תערובת ששמשה כמזון לתרנגולות.

 

גניבות בבית חנן

מרצועת עזה היו מגיעים, מסתננים או "פדאינים", למשקים החקלאיים לגנוב ולשדוד. גם בבית חנן ביקרו המסתננים. הם גנבו בעיקר בעלי חיים: חמורים, עיזים ופרות; לעיתים לקחו בתוך שקים גם מספר תרנגולות. כשהיו גנבות הן לרוב התרחשו בכמה משקים. בבוקר היה נמסר דיווח למי ומה נגנב. אני זוכרת שמִדי פעם אמא אמרה: "היום אבא לא ילך לעבודה כי הוא יוצא למרדף עם עוד חברים מהמושב". הם כמובן יצאו חמושים -  אבא עם אקדחו. המרדף היה לכיוון רצועת עזה כדי לתפוס את הגנבים בטרם ייכנסו לרצועה, ולהחזיר את הגזל. לעיתים פגשו את הגנבים בדרך והחזירו את הגניבה ולעיתים לא. אינני יודעת מה עשו לשודדים כשפגשו בהם. לא סיפרו לי על זה. מדי ערב לפני השינה היה מנהג לצאת החוצה לחצר ולבדוק את אינוונטר בעלי החיים. בעיקר בדקנו שהעיזים והחמור לא נגנבו. אבא היה יוצא עם אקדח טעון לבדיקה זו. לימים הוא לימד אותי להשתמש באקדח. אינני זוכרת אם יצאתי לבדיקה זו חמושה באקדח. פעם כשחזרתי מהפעולה ב"נוער-העובד" בשעה די מאוחרת, עוד לפני שנכנסתי הביתה, בדקתי את נוכחות בעלי החיים בחצר. העיזים זיוה וגילה לא היו בדיר. התחלתי לחפש אותן בעצמי בפרדס הסמוך לחצר. קראתי בשמן ואחרי זמן מה הן הופיעו מתוך הפרדס. או שהן ברחו מהדיר לפרדס לאכול עשב, כי הדלת לא הייתה סגורה היטב, או שהגנבים שמעו אותי, השאירו אותן והסתלקו. אינני זוכרת שפחדתי. למחרת בבוקר כשסיפרתי להוריי, אבא הזהיר אותי שלא ללכת שוב לבד לפרדס, בחושך ובלי נשק.

תמימות של ילדה

עם סיום בית הספר היסודי בבית חנן היה עלי להמשיך וללמוד בתיכון. בבית חנן לא היה תיכון. היה רק בית ספר יסודי מכיתה א' עד ח'. הורי חשבו שנחוץ שאני ואחי נלמד מקצוע שיכול לפרנסנו בבוא הזמן. זאת משום שלא היה להם משק חקלאי להוריש לנו. אחי נשלח ללמוד באורט ברחובות וגמר כחשמלאי רכב. אני בחרתי ללמוד בסמינר לוינסקי בת"א כבר בסיום כיתה ח'  בכתות מכינה. הלימודים בת"א והנסיעות לבית ספר היו יקרים. אבא טען שלא יוכל לממן אותם. אני הבטחתי לממן חלקית ע"י מתן שיעורים פרטיים ומכירת בטטות שגידלנו בחצר. סוכם שאלמד בכיתת גננות, כי זה רק 5 שנים (אחרי כיתה ח') וכדי ללמוד להיות מורה צריך היה ללמוד 6 שנים וזאת אבא טען שלא יוכל לממן. בסיום כיתה י' היתה חלוקה בסמינר לכיתת גננות ולכתת מורות. הורי  ידעו שבכיתה י"א' ימצאו אותי בכיתת גננות. אני שרציתי להיות מורה ולא גננת עברתי לכתת מורות ללא ידיעתם. הדבר נודע להם בערב הורים. ננזפתי ע"י אבי על התרמית. הבטחתי לו שאני אממן את שארית לימודי. כך נעשיתי מורה.

 

חיי החברה של הורי

בבית חנן נוצרה קבוצה של חברים בשם קבוצת "קבב". אבא היה הפעיל המרכזי. הוא יזם ותכנן פיקניקים וטיולים. פעם בשבוע (נדמה לי שבערב שבת) היו נפגשים כל פעם בביתו של זוג אחר, לשיחה ולשירה. בשבת בבוקר, אחת לחודש או יותר היו נוסעי במספר כלי רכב לחורשה כלשהי וצולים בשר על האש, ומבלים את רב היום שם. הילדים לא היו חלק מהווי זה. ההורים וחבריהם נפגשו גם לאירועים תרבותיים. הם נסעו במשותף לת"א לתיאטרון ולאופרה.

 

אבא תברואן

לאחר יותר מ-10 שנות עבודה בסוכנות היהודית אבא התפטר. את כספי הפיצויים שקיבל ניצל להרחבת הבית. אבא בנה תוספת לבית. מבית של שני חדרים, הורחב הבית ל-3 חדרים, +מטבח ומרפסת וכמובן חדר אמבטיה ושירותים. משנת 1956 אבא החל לעבוד כתברואן של מועצה אזורית גן- רווה. אני זוכרת מעבודה זו את פעולת ההדברה שלו נגד תנים, כמפיצי מחלת הכלבת. אבא היה מפזר אפרוחים מורעלים בכל רחבי המועצה לשם הרעלת התנים. לא ידעו אז על הרעלות משניות. מי יודע כמה בעלי חיים מועילים הורעלו דרך אגב. אחרי מספר שנים, אבא יצא לגמלאות מהמועצה האזורית.

 

אמא נעשתה נכה

ב-1964 אמא עברה ניתוח להחלפת מפרק הירך. הניתוח היה עדיין חדשני בארץ, ולא הצליח. אמא הפכה לנכה בעקבות הניתוח הלא מוצלח. תקופת ההחלמה מהניתוח היתה ארוכה. כמעט שנה שכבה אמא עם גבס ברוב גופה. כל זמן שכיבתה התעניינה בשלום התרנגולות. מה שלום זאת ומה שלום האחרת, כאילו הן בנותיה. כשיצאה פעם ראשונה לחצר, אחרי היעדרות ממושכת, ניגשה תחילה ללול. אמא טענה שהתרנגולות קיבלו את פניה, בברכת "ברוכה הבאה". היא סברה שהן השמיעו קולות מיוחדים לכבודה. אולי דמיינה זאת ואולי היה משהו בדבריה.

אבא גמלאי ועוסק בפעולות התנדבותיות

בתקופה שאבא היה גמלאי ועוד כוחו היה במותניו, עסק אבא בכל מיני פעולות התנדבותיות. עבד במחנות צ.ה.ל באריזת מנות קרב ותחמושת. אחר כך היה אבא אחראי על קבוצת מתנדבים מבית חנן שעבדו בכריכיה. הספרייה של המושב ובית הספר האזורי שבמושב היו זקוקים לתיקון הספרים ולכריכתם מחדש. אבא ועוד מספר חברים וחברות קיבלו הדרכה כיצד כורכים ספרים והחלו לעסוק בכך. קבוצת הכורכים נפגשה פעמיים בשבוע בחדר שהוקצה לשם כך לעסוק בכריכת ספרים. אבא שהיה אחראי על הקבוצה רדה בהם כי התפוקה הייתה חשובה לו מאוד. חברים מקבוצת "קבב" שעבדו שם התלוננו שהוא רודה בהם כמו פרעה במצרים. אבא טען שדיבורים ופטפוטים אפשר לקיים במועדון ולא בעבודה. יש להספיק לכרוך ספרים וכמה שיותר, טוב יותר.

 

מועדון הקשישים

מבנה המאפיה לשעבר של בית חנן הפך למדגרה לאפרוחים. אחר כך שינה יעדו והפך למועדון הקשישים. מי שנשאר בחיים, ובמצב בריאותי סביר, מקבוצת "קבב" ועוד  חברים וחברות קשישים מהמושב וגם מ"נטעים", היו מתאספים פעמיים בשבוע אחר הצהרים במועדון. המועדון היה פעיל ביותר. בלינה בן בסט הייתה "התרבותניקית". בלינה דאגה להביא מרצים כל שבוע. פעם שנייה בשבוע היה מפגש של פטפוטים ופרלמנט פוליטי. אמא ואבא היו מגיעים למועדון בקלנועית, בגלל הנכות של אמא. עוד שנים ספורות, הוריי המשיכו לגדל תרנגולות וירקות. בעיקר אבא עסק בכך. אמא כמעט לא הייתה יוצאת לחצר, בגלל הנכות שלה. אמא החלה מאבדת את ראייתה, בגלל מחלה ניוונית של הרשתית. לכשאבדה ראייתה, עברו שניהם להתגורר בבית אבות. הם היו מרוצים מאוד במחלקת העצמאים שבבית האבות. לעיתים הזכירו את חבריהם שבמושב שחסרו להם. אך הם התרגלו לחיי השגרה שבבית האבות. אחרי 10 שנים בבית האבות נעשו הוריי סיעודיים. גם אבא החל לאבד את הראיה. כיום הם במחלקה סיעודית בבית חולים. אמא בת 97 ואבא בן 95.

 

כרמי יוסף, 2005

       

עבור לתוכן העמוד