יצחק גרציאני

יצחק (זיקו) גרציאני נולד ברוסה שבבולגריה ב-4 באוגוסט 1924 למשפחה בת 5 נפשות.  בעיר הולדתו ניהל אביו חנות קטנה לממכר מוצרי סידקית, בהם צעצועים מוסיקליים שונים, שם נחשף כילד לצפונות המוסיקה.  משם החל את דרכו במוזיקה, כשמפוחית הפה שמשה לו ככלי נגינה ראשון מני רבים.

הוא שלח ידו במוזיקה כבר בימי נעוריו המוקדמים והצטרף לתזמורות שונות, כשהוא גם עוסק בהלחנה וכבר בגיל 15 כתב מארשים לתזמורת התיכון בו למד.  לאחר סיום לימודיו בתיכון הוא נאלץ, כמו רבים מבני דורו, ללכת למחנות עבודה כי בבולגריה שלט שלטון פאשיסטי, ונשאר במחנה העבודה עד לשחרור בולגריה מעול הנאצים בספטמבר 1944.  מיד עם השחרור עבר לסופיה  ובאוקטובר 1944  נשא את אהובתו דורה לאישה והחל מיד ללמוד באקדמיה למוסיקה.  לאחר סיום לימודיו באקדמיה, בסוף 1948, עלה לארץ בליווי הוריו, אשתו ובתו הבכורה שהיתה אז בת שנה.  אחיו ואחותו עזבו את בולגריה שנה לפניו אך נאלצו לבלות זמן מה במחנות המעבר בקפריסין .

מיד עם עלותו לארץ נקלט זיקו בתזמורת צה"ל כנגן חצוצרה.  באותם ימים צעדה התזמורת לצלילי שירי לכת אנגליים ואמריקאיים, שכן טרם נכתבו עד אז עיבודים לשירי לכת ישראליים.  גרציאני התגייס  למלאכת העיבוד, ולזכותו עיבודים רבים לשירי לכת ישראליים המנוגנים גם כיום על ידי תזמורת צה"ל ותזמורות אחרות והמושמעים תדיר מעל גלי האתר בתוכניות מוסיקליות. בשנת 1962 הוא מונה לתפקיד מנצח תזמורת צה"ל, תפקיד שמלא עד ליומו האחרון בדרגת אלוף משנה.  הוא הופיע עם התזמורת בעצרות ממלכתיות רבות וערך עם התזמורת קונצרטים ברחבי העולם.

לבד מעבודתו בתזמורת צה"ל הוא נצח על תזמורות בארץ ובחו"ל.  מן הבולטים שבגופים ובתכניות אשר בהם הושאר חותמו המוזיקלי הם:  מקהלת צדיקוב, תזמורת רשות השידור, התיאטרון המוזיקלי אולימפיה בפריז, שלישית גשר הירקון, להקת הגשש החיוור, תכנית הרדיו "היה היו זמנים", "תיבת נוח", פסטיבלי הזמר והפזמון ומחזות זמר בתיאטרון גיורא גודיק.

רגעים מרגשים ומלאי סיפוק עבורו היו נגינת ההימנון המצרי עם ביקור אנואר סאדאת בארץ, ונגינת ההמנונים בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן.

הוא היה כמעין המתגבר, מקור בלתי נדלה של מוזיקה, פעיל עד ליומו האחרון, וזכרו נחקק בתודעה של העם.  קשה לשכוח את דמותו התמירה המנצחת בכל אירוע ממלכתי ואחר והוא הפך לאחד מסמלי האומה. באירוע שנערך לכבודו, זמן קצר לפני פטירתו, כינה אותו שאול מופז "שרביטו של צה"ל".

 גרציאני נפטר בביתו בתל-אביב ב 7.7.2003 אך זכרו נשאר חקוק בתודעת העם בישראל.  שמעו הגיע גם לארץ הולדתו בולגריה וכאות הערכה והכרת תודה לפועלו, נקרא בסופיה רחוב גדול על שמו, רח' יצחק גרציאני.

נחום היימן כתב עליו בחודש יוני 2003 דברים אלה:
הכרתי את זיקו גרציאני בקו ההתחלה של עבודתו עם שלישית גשר הירקון, נהגתי לבוא מהקיבוץ לעזור לנפתלי אלשיך (מייסד ישראפון) בהפקת תקליטי החברה הראשונים וכך, במסעדת הקבב של מונקה ביפו פגשתי את זיקו כשהיטיב את ליבו יחד עם נפתלי בסעודה בולגרית עסיסית.
מונקה היתה מסעדה שבה הזמן עמד מלכת ואליה הגיעו רוב רובם של עולי בולגריה לתפוס מדי פעם קבב עסיסי עם מרק יוגורט מעוטר בפלחי מלפפון ירוק וטרי.  וברקע הכמעט בלתי אפשרי הזה, הכרתי את זיקו ואת נפתלי אלשיך.  פשוט כך... באמצע האוכל.

למדתי להכיר ולהוקיר את בני העדה הבולגרית הנפלאה עם הקמת חמישיית גלבוע בבית אלפא כאשר אלי בן רעי הגיטריסט של חמישיית גלבוע הכיר לי את "השבט הבולגרי" שלו אשר מילא כרבע של העיר נתניה באותה תקופה ולכן, גם התפלאתי שזיקו, שבקושי החליף איתי חמש מילים עד אז, לקח כסא, הניח לפני צלחת ואמר..."תתחיל לאכול" ובין מרק היוגורט לאבטיח האדום עם הגבינה המלוחה נולדה הידידות.  היום, כאשר אני עוסק בהפקה המחודשת של סדרת נוסטלגיה, אני מאושר להגיש לך זיקו תקליטור שבו כל המנגינות הן פרי עטך.

כל עם ישראל מכיר את הפקותיך ועיבודיך הנפלאים.  מעט יותר מכירים את שיריך, שירים שהלחנת במהלך הפקות שונות לאורך קרוב לחמישים שנות פעילות מבורכת.  לא כולם כאן... אבל את רובם הצלחתי למצוא והם כאן, מצלצלים כאילו נכתבו אתמול ולא רק בזכות הכישרון שהתברכת בו, אלא בגלל אותו "זיק" בולגרי בעיניים והחיוך המוסיקלי שה"זיק" הזה הקרין לשירים.

מעט אנשים אני אוהב באמת, ואתה אחד מהם!

הדברים מפורסמים בהסכמתו של נחום היימן.

עבור לתוכן העמוד