קיבוץ איל - כל הסיפור, החל מנקודת הישוב במזרח אגם החולה - דרדרה

הבולגרים של דרדרה וקיבוץ איל - מאת איזי אלמוג

קיבוץ איל ממוקם בדרום מזרח השרון, 4 ק"מ מזרחית, בקו אויר, מקיבוץ רמת הכובש. המרחק מ"הקו הירוק" הוא מאות מטרים. שכניו - הישובים צור יגאל וכוכב יאיר - ממזרח וצפון מזרח, הוקמו אחרי מלחמת ששת הימים. כקילומטר מדרום לקיבוץ נמצאת קלקיליה.
קיבוץ איל החל את דרכו בכפר סבא ומשם עבר דרך ארוכה, עד שהגיע למקומו הנוכחי.

העלייה וצעדים ראשונים בארץ:

בשנת 1945 קיבלה התנועה הציונית בבולגריה אלף סרטיפיקטים מהנהגת היישוב בארץ. סרטיפיקטים היו רישיונות עלייה חוקיים של ממשלת המנדט, במסגרת מדיניות הספר הלבן להגבלת העלייה. הקריטריונים לחלוקת הסרטיפיקטים הוכתבו ע"י צרכי היישוב בארץ - עליית צעירים שיכלו לתרום להתיישבות, להגנה ולבניין הארץ. כך נבחרו מרבית החלוצים הצעירים שהיו בין מקימי איל.

קבוצת צעירים ראשונה, יצאה מבולגריה ברכבת לאיסטנבול ומשם המשיכה לארץ באניית הנוסעים "טרנסילבניה", עליה היו גם עולים מרומניה. הקבוצה שהגיעה לחיפה בדצמבר 1945 . היו בה כמה עשרות צעירים - רובם היו בוגרי תנועות הנוער הציוניות בסופיה ובערי השדה. הם לא עלו כגרעין אורגני ומרביתם אף לא הכירו זה את זה לפני עלייתם. הגורם המאחד והמלכד אותם היה הרצון להגשים את הרעיון הציוני שלאורו התחנכו. מרביתם הכירו והתגבשו חברתית באנייה ובקיבוצים שהיו ביתם הראשון בארץ. בשלב יותר מאוחר יותר הצטרפו צעירים אלה לגרעין שהקים את קיבוץ איל.

כמקובל באותם ימים, בנמל חיפה קיבלו את פני הצעירים נציגי שלשת התנועות הקיבוציות הגדולות : הקיבוץ הארצי "השומר הצעיר" שהשתייך למפלגת מפ"ם, הקיבוץ המאוחד - אחדות העבודה/מפ"ם, ואיחוד הקבוצות והקיבוצים - מפא"י. נציגי התנועות הפעילו מאמצי שכנוע כדי שהצעירים יצטרפו לקיבוצים של תנועתם. הצעירים בחרו במרבית המקרים, להצטרף לקיבוץ השייך לזרם של התנועה בה התחנכו. כ- 30 צעירים, מרביתם - חניכי "החלוץ הצעיר", הגיעה לקיבוץ נען, של הקיבוץ המאוחד. הצעירים האחרים שהגיעו ב"טרנסילבניה" הלכו לקיבוץ עברון - של הקיבוץ הארצי ולקיבוץ אורים - של איחוד הקבוצות והקיבוצים.

בפברואר 1946 הפליגה "טרנסילבניה" פעם נוספת - הפעם מהנמל וורנה שבבולגריה, כשעל סיפונה 382 צעירים מבולגריה. מחציתם, שהיו בוגרי תנועות הנוער הציוניות, התפזרו בין קיבוצי התנועות השונות והמוסדות של עליית הנוער. המחצית האחרת התפזרו מי לערים ולמושבות ומי מהם הצטרפו אל קרוביהם בארץ. מבין הצעירים שהלכו לקיבוצים, כמה עשרות התקבלו בנען והצטרפו אל הקבוצה שהגיעה לנען חודש לפניהם. שתי הקבוצות שהו בנען כשנה ועבדו בענפי המשק השונים. הם התגבשו חברתית וקיבלו הכשרה והכנה טובה לקראת העתיד שציפה להם.

הצעירים ששהו בנען זוכרים היטב שבת, ה-29 ביוני 1946 הזכורה בתולדות היישוב כ"שבת השחורה". ביום זה קיימה בנען הנהגת הקיבוץ המאוחד, ערב שהוקדש לגרעיני העולים מבולגריה בכל קיבוצי התנועה. למסיבה הגדולה הגיעו כל מנהיגי התנועה - יצחק טבנקין, יצחק בן-אהרן, יגאל אלון, בני מהרשק ואחרים. הגיעו גם צעירים מקיבוצים נוספים - כפר גלעדי, גבת ואחרים. באותה שבת ביצעו הבריטים פעולת עונשין גדולה נגד היישוב היהודי. הצבא הבריטי פרץ לקיבוצים כדי לחפש נשק ולתפוש עולים בלתי לגאליים. שערי הקיבוץ הנעולים נפרצו ע"י הצבא הבריטי והחלו מעצרים וחקירות. הצעירים העולים קיבלו הנחיות מה לענות לשאלות החוקרים הבריטיים. לשאלה: מה שמך? התשובה היתה: משה רבנו. מאיפה אתה? יהודי מארץ ישראל.  כל זה לא עזר וצעירים מהקבוצה הבולגרית נעצרו ושהו במחנות מעצר בריטיים בלטרון וברפיח. רוב העצורים שוחררו כעבור זמן קצר והיו כאלה ששהו במעצר ארבעה חודשים.

הקמת גרעין "איל":
מייסדי גרעין איל היו למעשה שתי קבוצות שהתאחדו: חברי קבוצה אחת היו נערים מעפילים שהגיעו לארץ בשנות מלה"ע כנערים מרומניה, הונגריה וגרמניה. הנערים התחנכו כחברת נוער בקיבוץ אשדות יעקב וגויסו לפלמ"ח כהכשרה הראשונה של נוער עולה והיו לפלוגה א' של הפלמ"ח. באוקטובר 1944 הם השתחררו לאחר שירות פעיל של כשנה וחצי. לאחר שחרורם הם עברו לקיבוץ גינוסר, שם התאחדו עם צעירים מבולגריה שהתחנכו בגבת והגיעו גם הם לגינוסר. לשתי הקבוצות הצטרפו עוד כמה נערים ילידי בולגריה שכבר היו בגינוסר. הקבוצה המאוחדת מנתה בין 40-50 חברים, קראה לעצמה "איל" והייתה לגרעין התיישבותי של לקיבוץ המאוחד שהתעתד להקים קיבוץ, במקום שעליו יחליטו בתנועה ובמוסדות המיישבים. ב-1945 עבר גרעין איל מגינוסר לכפר סבא והמתין לבאות.

בינתיים, הוחלט בקיבוץ המאוחד לצרף ל"איל" בכפר סבא חברים נוספים. לקראת סוף 1946 נוספו לאיל חברי הקבוצה הבולגרית בנען ועוד קבוצה בולגרית קטנה יותר מכפר גלעדי - נתבקשו אף היא לעבור לכפר סבא. וכך מכל ההתחברויות והצרופים שונים קם גרעין "איל" שבעת הקמתו מנה כ-80 חברים.

חברי הגרעין התגוררו בצריפים ששימשו באותה תקופה להכשרת גרעיני התיישבות רבים. החברים התפרנסו מעבודתם. הם פיתחו משק עזר קטן ובו רפת וגן ירק ואף הקימו מכבסה ונגריה. יתר החברים עבדו בעבודות חוץ מכל הבא ליד, בסביבה הקרובה והרחוקה. חלק מהבנים עבדו במפעלי ים המלח בסדום והבנות עבדו בין היתר במשק בית בבתי כפר סבא ובטיפול בילדים.

הפרק של דרדרה:

שהיית חברי "איל" בכפר סבא נמשכה עד אמצע 1947.  בינתיים נתקבלה החלטה ליישבם בדרדרה - מקום בעל שם ערבי בגדה המזרחית של אגם החולה (שיובש רק בתחילת שנות ה-50). השטח המיועד להתיישבות נרכש בשנות ה-30 ע"י חברת "הכשרת היישוב". עבודות תשתית ראשונות להכנת המקום להתיישבות נעשו ע"י קרן היסוד והקרן הקיימת. רצועת הקרקע שנרכשה הייתה בגודל 1,300 דונם.  אורך הרצועה - כקילומטר אחד (מצפון לדרום) ורוחבה - כ-300 מטר בלבד משפת האגם במערב ועד לגבול המנדטורי עם סוריה - במזרח. עמדות הצבא הסורי חלשו על דרדרה מלמעלה והגישה היחידה למקום הייתה דרך האגם, באמצעות דוברות או סירות, שיצאו מקיבוץ חולתה, בגדה המערבית של האגם.  

העלייה לקרקע בדרדרה הייתה בתחילת יולי 1947 והוקם קיבוץ איל, או בשם המקראי הרשמי שניתן לו - אשמורה (אגב, השם לא נקלט והמשיכו לקרוא למקום דרדרה). הוחלט שלא כל חברי הגרעין יעברו לדרדרה. התנאים לא התאימו לקליטת משפחות עם ילדים שבינתיים נולדו.  במקום הוקמו רק שני צריפי מגורים וחדר אוכל וחסרו תשתיות בסיסיות לקליטת כל החברים. הייתה גם סיבה כלכלית: בכפר סבא החברים התפרנסו ממשק העזר ומעבודות חוץ. לעומת זאת בדרדרה, עיקר העבודות היו הכנת השטח לעיבוד חקלאי ובשלב הראשון לא היו מקורות פרנסה כלשהם. מסיבה זאת עלו לדרדרה רק קבוצה של כ-35 רווקים וביניהם כמה רווקות. מרביתם של חברי "איל" נשארו לפי שעה בכפר סבא ונשאו בעול הפרנסה של הגרעין כולו.

ככל שעבר הזמן, התברר יותר ויותר שמלחמה עם הערבים עומדת בפתח. החברים בדרדרה הפסיקו את כל עבודות התשתית להקמת הקיבוץ, כולל העבודות החקלאיות ועברו לעבודות ביצורים - חפירת בונקרים, עמדות ירי, תעלות קשר, הקמת גדרות והנחת שדות מוקשים מסביב לגדרות הקיבוץ. עבודות הביצורים הנרחבות והיסודיות הוכיחו את עצמן ביום המבחן, במלחמת העצמאות. ב-11 ביולי 1948 פתח גדוד חי"ר של הצבא הסורי בהתקפה על דרדרה, בסיוע ארטילריה ומטוסים. החברים, ביחד עם מחלקת חטיבת "כרמלי" שהייתה במקום, נלחמו בגבורה והדפו את ההתקפה, ממש על גדרות הקיבוץ וגרמו לסורים אבדות כבדות. בקרב נפלו שלשה חללים: אשר פרדו ומשה רחמים - חברי הקיבוץ, ילידי בולגריה ודוד שוורץ - לוחם חטיבת "כרמלי", ניצול שואה יליד רוסיה. תיאור מפורט ומרתק של הקרב, על כל שלביו, נמצא בדברים שכתב חבר הקיבוץ אדי מרכוס ז"ל. בהיותו אחראי על מערכת הקשר (הפנימית ועם העולם החיצון) מילא אדי את אחד התפקידים המרכזיים בהדיפת ההתקפה על דרדרה.

המעבר למקום הנוכחי של קיבוץ איל:

לאחר סיום הקרבות וחתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה הוכרזה דרדרה כאזור מפורז. בכך, אבדו למעשה הסיכויים להקים יישוב אזרחי במשבצת הקטנה המוקפת ע"י הצבא הסורי. המוסדות החליטו להעתיק את הקיבוץ למרכז הארץ, אך נפש החברים נקשרה למקום בגלל יופיו והפרידה מהנוף הגלילי הירוק והקירבה לאגם לא הייתה קלה. אך החברים קיבלו את הדין ובקיץ 1949 חזרו למחנה הקבע בכפר סבא, אל יתר חברי הגרעין. במקביל, החלו עבודות ההכנה בנקודה החדשה - במקומו הנוכחי של קיבוץ איל. העלייה לקרקע הייתה בנובמבר 1949.  בינתיים רבים מחברי הקיבוץ עזבו. אחדים עזבו במהלך המלחמה, אחרים לא השלימו עם הירידה מדרדרה.
החיים בקיבוץ איל בשנותיו הראשונות לא היו קלות. עד שהוקמו ענפי המשק והחלו להתבסס, הפרנסה היתה קשה. בינתיים, עם העלייה הגדולה מבולגריה בשנים 1948-49 הגיעו הורי החברים. נפשם של הבנים יצאה כדי לעזור להוריהם שהתמודדו עם קשיי הקליטה ובאיל חסרו התנאים לקליטתם. החל גל עזיבות שני - בנים עזבו את הקיבוץ כדי לעזור להורים. תוך שנים ספורות גדלו ראשוני הילדים בני הקיבוץ ובית ספר הקרוב ביותר היה בקיבוץ רמת הכובש, במרחק נסיעה של כ-10 ק"מ. הורים שלא השלימו עם האפשרות שילדיהם ילמדו בחוץ עזבו את הקיבוץ. גלי העזיבה התכופים דלדלו את הקיבוץ ובאמצע שנות ה-50 לא נשאר בו אף אחד מהחברים הרבים יוצאי בולגריה, שלקחו חלק מרכזי בהקמתו. בזה תם למעשה הפרק "הבולגרי" של קיבוץ איל.

תולדות המקום אחרי עזיבת גרעין איל:
אחרי מעבר גרעין איל למקומו הנוכחי של קיבוץ איל, באוקטובר 1949, התיישבה בדרדרה באופן זמני הכשרת פלמ"ח "הגוברים", שהקימה את קיבוץ גדות. חברי "הגוברים" (שבינתיים עברו לגדות) שמרו על המקום עד אפריל 1951.
בין השנים 1952-54 ישבה במקום היאחזות הנח"ל אשמורה. בינתיים התקדם מפעל ייבוש החולה. ב-1954 ירדה ההיאחזות והמקום הפך למוצב מחלקתי של צה"ל.

הדרמה האחרונה לפני ירידת המסך ההיסטורי על דרדרה, התרחשה במלחמת ששת הימים. ביום השני למלחמה - 7/6/1967, תקף הצבא הסורי את המקום בסיוע אש מהמוצבים שמעליו. בקרב שהתפתח נפגעו רבים מלוחמינו, אך בעזרת כוח עתודה שהגיע, נמנעה ההשתלטות הסורית.  עם פריצת צה"ל בצפון הגולן, תקפו כוחותינו באזור דרדרה, כפעולת הסחה להבקעה העיקרית בצפון הרמה. במסגרת קרב ההסחה נכבשו מספר מוצבים סוריים, ביניהם תל-הילאל, ג'לבינה והמוצב הסורי דרדרה. בקרבות מסביב לדרדרה נפלו מעל 30 לוחמי צה"ל. בתום מלחמת ששת הימים התרחק הגבול ובכך הסתיים תפקידה בטחוני של דרדרה. האדמות נמסרו ליישובי הסביבה, העמדות ומגדל העוז נעקרו כדי לא להפריע לעיבוד החקלאי.

אחרית דבר:

איל איננו היום, וגם לא היה קיבוץ "בולגרי", במובן שאפשר לומר זאת על יישובים כמו הר-טוב, בית חנן, כפר חיטים, שהוקמו ע"י יוצאי בולגריה בלבד. אך חלוצים מבולגריה ליוו את הקמתו, היוו מרבית חבריו בשנות קיומו הראשונות ומילאו תפקיד מרכזי בהגנתו ובפיתוחו. איל הוא דוגמא מני רבות, למאות רבות של בוגרי תנועות הנוער הציוניות בבולגריה, שעלו לאחר מלה"ע השנייה, חדורי רוח חלוצית ומוכנים לכל משימה לאומית של התיישבות והגנה, שהוטלה עליהם.

לפי נתוני ד"ר שלמה שאלתיאל (בספרו: "מארץ הולדת למולדת"):  3,100 עולים מבולגריה הגיעו לארץ בשנים 1944 עד נובמבר 1947.  בשלבי מלחמת העצמאות, מדצמבר 1947 ועד אוקטובר 1948 הגיעו עוד 7,900 עולים. בסך הכל 11,000 עולים מבולגריה הגיעו לאחר מלה"ע - לפני הקמת המדינה, בתקופת מלחמת העצמאות, ועוד לפני העלייה הגדולה מבולגריה שהחלה רק בשלהי 1948.  קיבוץ איל הוא דוגמא לתרומת העלייה מבולגריה למפעל ההתיישבות וההגנה על המולדת החדשה. לקריאת רשימת היישובים שהוקמו ע"י עולים מבולגריה, עיין במאמרו של ד"ר שלמה שאלתיאל.

היום קיים בדרדרה חניון יום של הקרן הקיימת ובו אתר זיכרון לניסיון ההתיישבות של גרעין איל ולעמידתו האיתנה בקרב קשה מול הצבא הסורי במלחמת העצמאות.
כיצד מגיעים לחניון: נוסעים מראש פינה צפונה בכביש 90 עד צומת מחניים. פונים ימינה בכביש 91, חולפים על פני משמר הירדן וממשיכים עד קיבוץ גדות. בגדות עוזבים את כביש 91 ונוסעים צפונה כ-4 ק"מ בכביש 918.  פונים ימינה (מזרחה) ונוסעים מעט יותר מקילומטר על דרך עפר עד לחניון דרדרה.