ניסיון של יהודים מבולגריה להתישב ליד יריחו ב-1895

ניסיון של יהודים מבולגריה להתיישב ביריחו בסוף המאה ה-19

ד"ר יוסף קונפורטי

בעשור האחרון של המאה ה-19 בקהילות אחדוֹת בבולגריה, נוסדו אגודות ליישוב ארץ-ישראל שמטרתן לאסוף כספים לרכישת אדמות בארץ ולהתיישב בה. בשנת 1895 נערך ניסיון עלום ומעניין של יהודים מבולגריה להתיישב ליד יריחו במקום הקרוי "גני וואקּוב של הסולטאן".

היוזמים היו אברהם ליאון, אשתו ובנו שסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". הם חכרו את השטח ל-5 שנים תמורת 10 לירות עות'מאניות בשנתיים הראשונות ו-13 לירות בשנים הבאות, סכום השווה ל-4 עד 6 משכורות חודשיות של פועל בבולגריה. בשלב ראשון השתכנה המשפחה במבנה בן שני חדרים ליד השטח החכור. זמן קצר לאחר מכן הצטרף אליהם משה בן-יעקב מקהילת סְבִישטוֹב בבולגריה כשותף. יחד עם פועלים מקומיים הם נטעו 600 עצי פרי הדר ועיבדו גן ירק שאת תוצרתו מכרו בירושלים.

כעבור שנה הגיע למקום מאיר אסא מהעיר סְטָרָה זָגוֹרָה, שיצא בשליחות האגודה ליישוב ארץ-ישראל בעירו לאתר מקום להתיישבות בארץ-ישראל. הוא מצא שאדמות יריחו מתאימות וביקש להצטרף עם 20 מחבריו למקום, אך התנה שהעניין ייעשה באישור מושל ירושלים והמשך שכירות הקרקע תובטח. נסים בכר, מנכבדי העדה הספרדית בירושלים, הבהיר לו שבתנאים הפוליטיים ששררו בארץ הדבר הוא בלתי אפשרי. לאחר חודש וחצי, מאוכזב ומיואש מתנאי האקלים ורמת החיים בבקעת יריחו שב מאיר אסא לבולגריה והודיע לחבריו שנכשל במשימתו. משה בן-יעקב, שישב ביריחו חש שמוציאים את דיבת הארץ. הוא פנה דרך עיתון יהודי בולגריה "אֶיל אָמִיגוֹ דֶיל פּוּאֶיבּלוֹ" אל צעירים יהודים בבולגריה, חרוצים וסבלניים אוהבי ארץ-ישראל, להצטרף לששת חבריו במקום. לאחר שתיאר את התנאים באזור, טען ששפע המים וטיב הקרקע מאפשרים קיום הוגן ל־50 עד 60 משפחות. על הרוצים להצטרף, לשלם לקופת האגודה 15 לירות עות'מאניות לבניית הבתים, לכלי עבודה, לאמצעי מחיה בשנים הראשונות ולשכירת פועלים לעבודות השדה.

הפעם מאיר אסא חש שמאשימים אותו והגיב בחריפות מעל גבי אותו עיתון. הוא שלל כל אפשרות להקמת התיישבות יהודית ביריחו לנוכח הקשיים שמעמידים הרשויות העות'מאניות ותנאיי האקלים הקשים. סביב נושא זה פרץ פולמוס סוער. היו שהאמינו שהתיישבות ביריחו היא אפשרית שכן המושבות בארץ התגברו על הקשיים הבירוקרטיים. אולם הקריאה לצעירים להתיישב ביריחו לא זכתה למענה. מעטים היו הצעירים בבולגריה שההון הבסיסי שנדרש מהם היה בהישג ידם ומנגד עמדו הקשיים. המקום ננטש במועד לא ידוע.