ספרה של בתיה ליאון - "שיחותי עם אבי"

ד"ר שבתאי פרחי, יליד העיר שומן שבבולגריה (1910-1961) עלה ארצה עם משפחתו (הכוללת אישה ושתי בנות - ביניהן מחברת הספר) בגל הגדול של העלייה מבולגריה.  ד"ר פרחי (המכונה ביטו בפי כל) ספג את הציונות משחר ימיו, בתנועת השומר הצעיר ובבית הספר העברי בשומן בו רכש את שליטתו בעברית. היה רופא שיניים במקצועו, ומנהיג ציוני בולט בקרב יהודי בולגריה במשך רוב שנות חייו, בבולגריה ובארץ, נשאר עד סוף חייו אידיאליסט מושבע, חדור אמונה ברעיון השילוב בין הציונות והסוציאליזם. השתתף במשלחת שהקבילה את פניו של לבן-גוריון בביקורו בבולגריה ב-1944 ונילווה אליו במשך כל שהותו. היה נציג מפלגת פועלי ציון בהנהגת קהילת יהודי בולגריה - הקונסיסטוריה.  ד"ר פרחי העתיק את מושב משפחתו לסופיה ב-1946 כדי להיות שותף קרוב בהכרעות על עתיד הקהילה. לאחר הקמת המדינה לקח חלק פעיל בהכנת העליה הגדולה ועלה עם משפחתו במאי 1949 לקראת סוף הגל הגדול, כאשר כ- 43,000 מבני הקהילה כבר היו בארץ.

בראשית דרכו בארץ התיישב ביפו (שכונתה באותה תקופה "סופיה הקטנה") ועסק לפרנסתו במקצועו – רפואת שיניים.  אך בהיותו חיה פוליטית, נשאב ד"ר פרחי מהר מאד לוואקום המנהיגות בקרב יהודי בולגריה שהיו זקוקים לעזרה ויד מכוונת בצעדיהם הראשונים בארץ.  ד"ר פרחי השתלב בחיי הציבור בכמה מישורים: היה חבר בהנהלת איחוד עולי בולגריה, יו"ר הליגה לקשרי תרבות ישראל-בולגריה וחבר מפלגת הפועלים המאוחדת - מפ"ם. השתייך לשכבת המנהיגים במפלגה והיה חבר קרוב של חה"כ לשעבר, ויקטור שם-טוב.

מעבר לכל אלה היה ד"ר פרחי פובליציסט - היה שותף פעיל בעיתון "על המשמר" בבולגרית מיום היווסדו ב-1953 ועד מותו של ד"ר פרחי ב-1961.  (העיתון בשפה הבולגרית המשיך להופיע במשך שנים רבות, הרבה אחרי סגירת "על המשמר" בעברית). כתיבתו ב"על המשמר" משקפת את השקפת עולמו כמעט בכל תחום בחיים אולם התחום החביב עליו היה ונשאר התחום האידיאולוגי.  הוא נשאר נאמן לרעיון הסוציאליסטי והמשיך להאמין בצדקת דרכו של הגוש הסוציאליסטי. בהיותו חרד לשלומה של ישראל בגלל העדר שלום עם שכניה, הוטרד ד"ר פרחי ע"י תרומת ברית המועצות וגרורותיה להתחמשותה של מצרים (דבר שגרם לפרוץ מערכת קדש ב-1956).  הוא האמין שאם ישראל תתרחק מהזדהותה עם ארצות המערב הקאפיטליסטיות הדבר עשוי לקדם את השלום. בארץ הוא שר שיר הלל על הישגי המדינה בעשור הראשון לקיומה אך הוטרד מאד מתופעות שליליות כמו רדיפת בצע, ובריחה מחיים יצרניים.

הספר עוסק בחשבון נפש נוקב וכואב שעושה המחברת עם אביה האהוב על רקע רעיונותיו ואמונתו שהכזיבו לכל אורך הדרך. אך אין היא באה אליו בטענות שהרי איש לא היה יכול לחזות בשנות ה-50 את התמוטטות ברית המועצות והגוש הסוציאליסטי שהיה להם חלק מרכזי בהשקפתו (אף כי מעולם לא היה קומוניסט!) ובעיקר -  לאיזה כיוון תתפתח המדינה, מבחינה כלכלית, חברתית וסוציאלית.  המחברת עוסקת בהשוואה בין הרעיונות שאביה האמין בהם בחייו, לבין המציאות העגומה של חיינו.  במידה רבה זהו חשבון נפש שמדינת ישראל ובעצם כולנו חייבים לעשות עם עצמנו - לאן שאפנו להגיע ולאן הגענו למעשה.