הצשמה - ברז בבולגרית |
|||
| 8/10/2014 | |||
שואלים אותי , האם הסיפורים שאני כותב הם אמיתיים? המקרים והעלילות שאני מתאר, האם הם באמת אמיתיים? בעניין זה אצטט את לויד אלכסנדר שאמר: "אם מספר סיפורים ידאג בעניין העובדות, איך יגיע לאמת?" גם עמוס עוז נשאל לסוגיה הזאת והשיב שבכל סיפור יש גרעין של אמת. לכן, בתשובה לשאלות כאלה, אני משיב משהו מעין זה: הסיפור שלי אינו תחקיר עיתונאי, זה אינו סיפור תיעודי, אבל מה שנוגע לעובדות שיש להן בסיס היסטורי, גיאוגרפי, אינפורמטיבי, אני משתדל לדייק. המקומות והעלילות המתוארים אינם בבחינת "היו או לא היו", אבל אפשר להשאיר מקום לעולמות הדמיון בקשר לפרטים. באוגוסט 1995 החלטנו כוכבה, רעייתי, ואנוכי, לנסוע לבולגריה, ארץ הולדתנו ממנה עלינו בשנת 1948. הבחירה נפלה על טיול מאורגן, מכיוון שהמדינה הזאת נפתחה לתיירות המונית לפני זמן לא רב, לאחר השחרור מהקומוניזם . קשה להשתחרר מקומוניזם מכיוון שקומוניזם זה לא רק צורת משטר, אלא, בעיקר צורת חשיבה, התנהגות כוללת, שחודרת לרמ"ח איבריו של האזרח, חבויה בכל פינה- גלויה או נסתרת, בחיי היום-יום ומורגשת היטב בחינוך, כלכלה, ביחסים בין אדם לחברו ובין האזרח לדרגי השלטון השונים והמשונים. - אל תפחדו, אנחנו לא גונבים מבולגרים... שנינו חייכנו וגם שתיהן עשו כמונו. האם התכוונו ברצינות? שנים רבות לא הייתי בטוח בכך, באִמְרָה הזאת. האם זה מיתוס, או, זאת אמת? עד שלפני חודש כוכבה קיבלה אישור לכך בהרצאה מפי היסטוריון שהקדיש אותה לנושא הצוענים. לדבריו, הצוענים נאמנים למארחים שלהם, כלומר, הם יכבדו את התושבים שבקרבם הם חיים. אחרת, יגורשו מהמדינה "המארחת" אותם. בדרך אל השוק עברנו ליד כלבו "צוּם", היחידי שנותר מהתקופה הקומוניסטית, שריד טרי למרכז קניות שזוהרו דעך, כך הסתבר לנו כאשר נכנסו והתחלנו לתור אחר מוצרי הלבשה ומזון. מצאנו מעילי רוח מתוצרת בנגלדש במחירים מגוחכים ומשם פנינו אל המעדנייה בקומת המרתף. ראינו שכמעט אין מוצרים, ומה שרצינו היה בקושי. בחרנו את גבינת הקָשְׁקָבָל הידועה ולאחר שקיבלנו מהזבנית זעופת הפנים את החבילה בת 250 גרם, ביקשנו עוד שתי חבילות עבור המשך הטיול. היא נאותה למכור לנו חבילה אחת נוספת בלבד. שאלנו אותה: - מדוע? לא התווכחנו, רק חייכנו. שאלנו על השוק והראו לנו בניין מקוּרה בעל שתי קומות, ואילו אנו חשבנו שמדובר בשוק פתוח. נכנסו וסיירנו. לא ממש התלהבנו. היו חנויות סגורות מחד, דוכני ירקות ופירות שלא היו גדושים בתוצרת חקלאית שוֹבת עין, ומסעדות קטנות, מאידך, שמהן עלו ריחות הגריל שמיד השפיעו על בלוטות הרוק והפעילו את מרכז הרעב במוחנו, ומרכז הרעב הפעיל את מרכז הקונפליקטים - לאכול במסעדה על חשבון המשך השיטוט העצמאי? איך נדע שהכרנו את סופיה אם לא נטעם מהמאכלים העממיים של הבולגרים? לבסוף, נכנענו לריחות ולאוכל הצבעוני, הזמנו קבב וסלט ירקות קצוץ היטב בתוספת שמן זית ולימון (ויתרנו על תפוחי האדמה) ולא הצטערנו שבאו אל קרבנו. העיר שבה כוכבה התרגשה מכול המקומות שביקרנו בבולגריה הייתה שׁוּמֶן. היא שוכנת בצפון מזרח המדינה כ-300 ק"מ מסופיה ובמרחק של 80 ק"מ מהעיר וָרְנָה שלחוף הים השחור. מקור שמה בשפה התורכית, עוד מתקופת הכיבוש העות'מני שנקראה שׁוּמְנוּ שמשמעותה - רחש (רחש העלים הנושרים). אכן, בשעות הערב יכולנו לשמוע רחש עלים מהגבעות המיוערות המקיפות את העיר. יש לכוכבה, רעייתי, זיכרונות מהילדות המוקדמת החרוּתים עד היום. היא זכרה נסיעת לילה ארוכה ברכבת מסופיה לשומן יחד עם אביה. באחת מהעצירות הוא קנה סרטנים לארוחת הערב והטעם הערב מזכיר לה בשר עוף רך נשמר עד היום... שאלתי: - מי התגורר בשומן? לפני שהגענו אל העיר עצרנו לתצפית מאחת הגבעות בגובה 450 מ' ולהתרשמות מאתר מיוחד - "אנדרטת אבות האומה הבולגרית". www.slides.co.il/slides/8558/ האנדרטה נבנתה בשנת 1981 לציון 1,300 שנים לקיומו של הלאום הבולגרי, ומובילות אליו 1,300 מדרגות. ניסימיקו, כהרגלו, שב וסיפר שוב ושוב, ובסבלנות רבה, על ההיסטוריה של בולגריה. כאן, הוא אמר, יש ביטוי תמציתי, אמנם בדרך של אבן, אודות ההיסטוריה של בולגריה. הוא חייך והוסיף: - האם הביטוי "דבר אל העצים והאבנים" נכון? לפנינו האבן מדברת אליכם. אפשר לראות במדרגות אלה סוג של 'עלייה לרגל'. הסגנון האדריכלי לא מזכיר לכם קוביזם?" בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגענו לעיר והתאכסנו במלון "נובוטל". עד ארוחת הערב נותרו כשעתיים וכוכבה העלתה לאוויר את הרעיון הבא: - במקום לנוח במלון, בוא נחפש את הבית שבו התגוררתי אצל סבתי בילדותי. יש לי הרגשה שלא תהיה לי בעיה למצוא אותו. חיש קל התארגנו ויצאנו לחפש את המטמון. היא הלכה אל היעד ברגלים בטוחות ולא היססה בנוגע לכיווני הדרך. ככל שהתקרבה אל הבית, ההתרגשות הלכה וגברה. גם אני התרגשתי, על- אף שמעולם לא הייתי שם. כעבור זמן קצר היא זיהתה את הבית. דפקנו על השער והנה יוצאת משם אישה נמוכת קומה וחייכנית, לבושה בפשטות בבגדי איכרה וילדה קטנה ויפה בזרועותיה. כוכבה פנתה אליה בבולגרית ואמרה שהיא באה לראות את הבית שבו היא חיה לפני הרבה שנים. לשמע דברים אלה פניה קדרו. היא נסוגה לאחור ונכנסה פנימה, אך לא טרקה בפנינו את השער, וכעבור דקות ספורות היא שבה עם ערימת מסמכים קטנה ועוד שני ילדים משתרכים אחריה. היה זה קוּשׁאָן (טאבו). היא הראתה לנו אותו מקרוב, ואמרה שקנתה את הבית הזה והוא שלה. הבנו מיד את הרגשתה וכוכבה אמרה שהיא באה רק לבקר ולהראות לי את הבית. - אנחנו באנו לטיול ושנינו גרים בישראל משנת 1948 אמרה בקול רגוע. לשמע הדברים האלה המתח בפניה נסוג, החיוך שב לשפתיה, הלסתות הפסיקו לרעוד והתרפו, חריצי הדאגה במצחה התיישרו, ואז פתחה לרווחה את השער ואמרה בקול לבבי: - תיכנסו בבקשה, מה תרצו לשתות? השיבה כוכבה והתחלנו לסייר בחצר. הזמן כמו קפא מלכת, לוּ יכלה, הייתה יכולה להשתעשע אתו ולפתוח מגירות קטנות וסמויות מעומק בּאֵר הזיכרונות והרגשות. שום דבר לא השתנה כמעט. השירותים נשארו עדיין מחוץ לבית המגורים, אלא, שבמקום בור ספיגה התקינו אסלה וצינור מים זורמים. העגבניות ושאר הירקות, וערוגות הפרחים שסבא שלה גידל, כאילו המתינו במקומם עשרות שנים לביקורה, לידיים הקטנות של ילדונת יפה וחמודה, שנישאה בידיים של הסבתא והקרובים, כי היא הייתה הבובה היחידה של כולם. הקשתות שעליה השתרכו שריגי הגפן והצֵלו על החצר כמו מרפסת מקורה לא השתנו. ובחצר היו פזורים כלי השקיה ואגרטלים קטנים מהתקופה ההיא, של ילדוּת קסומה. בבית המגורים יש 3 חדרים. בימות מלחמת העולם השנייה, כאשר היהודים גורשו בהמוניהם מסופיה בצו ממלכתי במאי 1943, כדי לרָצוֹת את גרמניה הנאצית כמוצא של פשרה, כל משפחה בְּשוּמֶן נצטוותה "לאמץ" משפחה מגורשת בהתאם למספר החדרים שבביתה. בשומן התגוררו כ-860 יהודים והקהילה נאלצה לקלוט כ- 1,260 נפשות. היהודים ענדו סיכה מצוירת במגן דוד צהוב והצטוו לא לצאת מבתיהם לאחר 7 בערב. כוכבה המשיכה ופירטה: - סבי וסבתי אימצו 2 משפחות נוספות וכל אחת מהן קיבלה חדר שונה בהתאם לגודל המשפחה ואילו אנו, שמנינו 6 נפשות - סבא וסבתא, אמי ואבי, אחותי הקטנה ואנוכי, הצטופפנו בחדר הגדול ביותר. נפרדנו מבעלת הבית לשלום ובהתרגשות רבה, מלווה בדמעות שזלגו מעינינו מבלי שהורגשו, והמשכנו לתור בשכונה היהודית לשעבר. כוכבה המשיכה להוביל ולא חלפו דקות ספורות ואנו נמצאים בחצר גדולה ובה שוכן בניין שמדרגות מובילות אליו, ובתווך ברז גדול, ברזייה. בעלת הבית אמרה, בין יתר דבריה המבולבלים, משהו אודות הצֶ'שְמָה, ולא הבנו למה התכוונה. עכשיו ראינו את הברז הגדול הזה משולב בתחתית של קיר חצוב ומשולט, כמו פסל שטוח ומרגש שהרעיד במקצת את נימי לבנו, ובו כתוב: "כל ישראל ערבים זה לזה המצבה הזאת הקים כוללות שומלה לזיכרון הברון משה ד' הירש נאסף אל עמיו ביום ה' אייר תרנ"ו (1896)". הבניין הסמוך שימש בעבר בית ספר יהודי. גם לו יש מקום בתולדות המשפחה של כוכבה. אמא שלה לימדה כאן עברית במשך מספר שנים בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא לימדה גם את אחיה הצעיר ממנה בעשר שנים כשהיה בכיתה א'. הוא גורש מבית ספר אחר בגיל 17 בגלל ליצנותו וחקיינותו, שלדעת המנהל פגעה ביחסי הידידות בין בולגריה וגרמניה הנאצית. לאחר הסיור הנרגש בשמורת הזיכרון הפרטית של ילדותה, חזרנו למלון לארוחת הערב . סיפרנו למדריך על אודות הצֶ'שְׁמָה ובניין בית הספר. הוא לא ידע על קיומם. הפצרנו בו שניסע מחר עם הקבוצה בטרם נעזוב את שומן. בבוקר שלמחרת היום המרתק הוֹלָכנוּ את הקבוצה לבית של סבתא להתרשמות כללית, וכיבדנו את בעלת הבית בממתקים שנאספו מחברי הקבוצה. אחר כך הלכנו ברגל אל אתר הצ'שמה וכולם הופתעו והתפעלו ממראה המקום. ניסימיקו, המדריך הלבבי והקשוב לרחשי הקבוצה, הבטיח שימליץ בפני חברת הטיולים המאורגנים לשלב אתר זה בין מקומות הביקור בשוּמֶן. כעבור שנתיים בדקנו בחוברת הטיולים. ראינו שאכן האתר נכלל בתכנית הטיול המקיף לבולגריה והפך לשמורת זיכרון יהודית.
|
|||
|
|||
