סיפור על בית וגן

בית וגן - סיפור מרמי דוידי

הסיפור שלפנינו אינו מתרחש בשכונה בשם זה השוכנת בירושלים, או בבת- ים  (בשמה הראשון). לכל מקום יש שם, אמרו את זה לפני . גם לשמות יש מקומות . ישנם מקומות שיש להם מספר שמות.  כמה אחורנית בזמן הולכים ? ככל שתלכו רחוק בעברו של המקום תגלו מספר שמות. ככה זה כשחוקרים מקום כלשהו מההיבט הארכיאולוגי וההיסטורי.
סטלה  עלתה באנייה "בולגריה"  בנובמבר 1948 והיא בת 8 שנים, עיניה כחולות כצבע השמים בארץ ישראל , נמוכת קומה ,גופה דקיק ורזה .כמו שטחה של הארץ החדשה . כרוב העולים , המשפחה הגרעינית שלה מנתה  בת 4 נפשות.  המשפחה  שוכנה תחילה במחנה עולים עם מאות, ואולי עולים נוספים ,עד להעברתה לישוב קבע. כעבור חודשים ספורים המשפחה הועברה לבית דְגֵאֵ'ן , כפר ערבי שננטש בסיום מלחמת הקוממיות שתושביה ברחו לירדן .
אימא שלה , טינה – רזה אבל נחושה , עיניים חומות וחמות יש לה, שערה שחור וקצר , הגיעה כבר קודם  לפלשתינה במסגרת המכביה השנייה, בשנת 1935 . היא הייתה מיוחדת במינה . מכביה זאת  זכתה בשם "מכביית העלייה", מכיוון שספורטאים רבים ומלוויהם נשארו לגור בארץ ישראל לאחר סיומה . אִמָהּ נשארה להתגורר אצל דודתה בירושלים . היא עבדה בחנות החשמל של הדודה ברחוב יפו בירושלים ומהר מאד למדה לתקן ולהרכיב מכשירי חשמל ביתיים . הלימוד והניסיון שרכשה עזרו לה מאוד בחיי היום כאשר הקימה משפחה וניהלה את משק הבית שלה. בשנת  1938  אביה (הסבא של סטלה ) קרא לה  לשוב מייד לבולגריה . הוא קרא גם לבתו השנייה ששהתה בצרפת עקב לימודים באוניברסיטה ,לשוב בדחיפות הביתה מכיוון שחש בענני מלחמה שהתקדרו בשמי אירופה.
 אִמָה ידעה משהו על תנאי החיים הקשים בפלשתינה והפצירה בבעלה , מיקו, בעת שחיו בסופיה, טרם עלייתם לוותר על הרעיון . היא אמרה לו בקול רך  :" מיקו , אני חייתי בארץ ישראל כמה שנים ומכירה את התנאים הקשים בארץ הזאת.  גרתי אצל הדודה שלי ולא היו לי דאגות פרנסה . אמנם , אנחנו ציונים וחברים ב"פועלי ציון " , אך אני מבקשת מאוד לשקול שוב את הרעיון  של  העלייה ".  אבא שלה , גבה הקומה וגו זקוף, נושא גם הוא עיניים כחולות , ושערו כבר הלבין , מאמץ קלות את מצחו הגבוה , וגבותיו כמו מתארכות, התעקש מאוד לעלות . הוא לא היה הציוני היחידי בסופיה .  הקהילה היהודית בבולגריה מנתה כ-  50,000  נפשות . רוח הציונות חדרה עמוק לליבם של יהודי בולגריה . אי -אפשר היה לעצור אותה  לאחר מלחמת העולם השנייה.
לאחר ימים אחדים לשהייתם במחנה העולים נסע מיקו,  אביה של סטלה , מפרדס -חנה ליפו , היכן שכבר התגוררו עולים מבולגריה,  כדי לסייר ולתור בה , ובעיקר, כדי לבדוק אם כדאי לו לבקש מהסוכנות היהודית להעביר את משפחתו לשם.  הוא ארז עוד בבולגריה מכונות תפירה וגזירה של כפפות  בארגזים שעמדו להגיע לישראל , וחשב לעבוד במקצועו ביפו . הוא חזר למחנה העולים  בפרדס -חנה והפתיע את אשתו,  את סטלה ואחותה אדלה , גם היא בעלת עיניים כחולות , אבל שערה ארוך ושזור בשתי צמות בלונדיניות והיא צעירה ממנה ב- 5 שנים כאשר הכריז בחיוך גדול מתחת לשפמו העדין: " אני רוצה להיות חקלאי" . סטלה ואחותה לא הבינו כל - כך פשר ההכרזה , אבל אימא שלהן  נעצבה לא מעט .
"הסוכנים" ( אנשי הסוכנות ) שמחו על הכרזתו והעבירו את משפחתו אל בית -דַגְ'אֵן . בבואם לכפר הציעו להם לבחור בית כראות עיניהם . אביה בחר את הבית הכי מרוחק בכפר והכי מפואר, הצבוע בצבעים כחולים . זה היה הבית היחידי בעל שתי הקומות בסגנון בנייה ערבי שנראה כיציב ביותר. הבית השתייך לאחד מעשירי הכפר ( אולי השיח) . הוא  בחר בקומה הראשונה שהכילה  2 חדרים גדולים ומרפסת גדולה מאוד. כל  חדר היה ענק . החדר השתרע על פני כ- 25 מ"ר,  מרוצף במרצפות גדולות ומשובץ  בציורי פרחים צבעוניות.  הבית היה הכי קיצוני בכפר והכי קרוב לשדות. אביה  שם - לב ששטח האדמה היה גדול . חלקה גדולה בחזית הבית וחלקה  גם כן גדולה מאחורי הבית . הוא  היה מרוצה  מהבחירה ומן המיקום , כי היו לו תכניות . בכפר עצמו היו בתים רעועים רבים שזורים בין סמטאות צרות ו"רחוב ראשי"  אחד , ללא תשתיות ראויות.
להזכיר לקורא שבית דגן שוכנת בפלשת, לפי המקרא , ובתקופת הפלישתים היה באזור יישוב בשם בית דגון  בו נעבד, כנראה,  האל הפלישתי  דגון . בעת המודרנית שכן במקום הכפר הערבי  בית  דג'אן   שנכבש במסגרת "מבצע חמץ" באפריל 1948  ותושביו נטשוהו. העולים הראשונים שאיכלסו אותו בסיום הקרבות הגיעו מבולגריה ,פולין ורומניה.  רק בשלהי שנות ה- 50  הגיעו עולים ממרוקו , ואילו העולים מתימן הגיעו טיפין , טיפין גם כן במהלך העשור הזה.  
אביה עבד בסופיה ,בולגריה , בתפירה ועיצוב של כפפות לגברים ונשים. הוא עשה חיל והצליח יפה מאוד בעבודה הזאת . הוא הקים מתפרה בסופיה  שבהן העסיק פועלות יהודיות  שעבדו במתפרה . 
כעבור חודשים מעטים , במארס 1949,  עלו לישראל הסבא והסבתא של סטלה ושוכנו בקומה השנייה . מה הם הביאו עמם?  הם הביאו זרעים רבים של ירקות . בביתו הגדול בעיר  שומן , בולגריה , היה לסבא שלה חצר גדולה ובה גידל ירקות לצריכה עצמית  . מגוון הירקות שגידל הספיקו לו ולמשפחתו שאירח מסופיה לאחר שגורשה ממנה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בכל תקופת המלחמה  הירקות עזרו מאוד למשפחה המורחבת בה בשעה שהיה מחסור מתמשך במצרכי מזון בכל הארץ .
אביה וסבא של סטלה הכינו את השטח שסביב הבית שקיבלו מהסוכנות היהודית . אביה  קנה כלי עבודה , טיפל בבאר הנטושה , חידש את פעולתה  בעזרת מנוע שקנה בתל-אביב , והפעיל אותה למען אספקת מים להשקייה.  כעבור מספר שנים מצאה סטלה מחברת – פנקס שאימא שלה שמרה, ובו שירים של ביאליק כתובים ברהיטות ובניקוד מלא . אחד מהם התאים מאוד לטיפול בבאר :
"גן ישׁ לִי גַּן וּבְאֵר יֵשׁ לִי ....
וַעֲלֵי בְּאֵרִי תָּלוּי דְּלִי "....
מלאכת החקלאות לא היתה קלה . הם , כולל הסבא והאימא נלחמו בנחשים , בלטאות ובעכברושים ,כדי להכין את השטח לגידולים שונים. יום אחד נכנס נחש אל השירותים ואימא של סטלה כרתה את ראשו באחד מכלי העבודה שהשתמשו בעבודה החקלאית.
לאביה  היה "עוזר"  ושמו יוז'י , הדוד של סטלה מצד אימא שלה , שעלה מאוחר יותר עם הסבתא והסבא של סטלה, והתגורר עמם בקומה השנייה . שלושת הגברים במשפחה המורחבת עקרו את גדרות הסברס ( צברים) על מנת להגדיל את השטח המעובד , הכל בהתאם להסכמה ולרשות שקיבלו מהסוכנות . הם בנו חדרים, הכוללים חדר אמבטיה ושירותים עם מים זורמים, כמובן. על עבודת הבנייה היה מופקד אביה של סטלה . לא היה לו ניסיון קודם בתחום הזה. כל זאת ועוד, הוא יצר בעצמו בלוקים מחומרי בניין שקנה. הוא גם עסק בענייני שרברבות,  למרות שלא היה לו שום ניסיון קודם גם בתחום הזה. יום אחד הוא רצה לרצף מחדש שני חדרים לאחר  ש"פתח" דלת בין שני חדרים ואז גילה שהרצפות שלהם לא היו באותו גובה.
סבא של סטלה ניצח על עבודת גן -הירק שהם טיפחו , ותוך זמן קצר גידלו כמות גדולה של ירקות , רובם מזרעים שהובאו על ידו מבולגריה.  כעת ,הם יכלו לשווק אותם לתנובה. מלאכת השיווק  הוטלה על הדוד יוז'י. באחד הימים נסעו הסבא והאבא של סטלה אל מקווה ישראל והביאו עמם עצי פרי מגוונים. הייתה להם גם הפתעה.  אחד העצים שגדל- הפרי שלו היה עץ שזיף, אבל הפרי היה בטעם מישמש.
בשטח הנוסף ,שמאחורי הבית , ההורים פיתחו גם "פינת חי" . אימא של סטלה עבדה בלשכה הסוציאלית (רווחה) בשכונת עולים ליד רחובות. יום אחד הביאה בסל גדול תרנגולת ואמרה לכל המשפחה: " התרנגולת הזו היא לא למאכל. אנחנו נקים לול ". סטלה ואחותה , סוזי, התפעלו מהרעיון .  כעבור ימים אחדים היא הביאה גם תרנגול. וכך החלה הקמת לול . לימים הובאו ברווזים, ארנבים ואף יונים. כשהאפרוחים בקעו מהביצים הן גדלו והיו לתרנגולות , וברגע שיכלו כבר לדגור הן נאספו  אל הסלון  והתחבאו בין הרהיטים והמיטות  למטרה החשובה הזאת , למורת רוחן של סטלה וסוזי. כך נוצר לול שסיפק ביצים ובשר עוף למשפחה . גם תרנגול הודו  הצטרף ללול . כעת יש להם גם אספקת ביצים ובשר עצמית ,באופן שלא היו תלויים ב"פנקס נקודות" בתקופת "הצנע" הקשה שחווה הציבור במדינה הצעירה.                                                     כדי לשמור על "השטח החקלאי " של המשפחה הובאו  2 כלבים גדולים שנקשרו בשרשרת שנעה לאורך חוט ברזל לרוחב החצר הגדולה , על מנת  להתריע על גנבים שהסתובבו  בלילות בעת ההיא ברחבי הכפר, והיוו איום מתמיד מפני גניבות של רכוש התושבים קשיי היום.  לכלבה קראו ליזי שהייתה עדינה וחברותית,  ואילו בנה  היה כלב ענק ומפחיד- היטלר. יום אחד פנה סנדו , אחד  השכנים אל אביה , ואמר לו: "אדון מיקו , לא יפה שאתה קורא לכלב הזה בשם היטלר. אתה לא שוכח מה הוא עשה ליהודי אירופה?" . אביה של סטלה התרגש מהפנייה של השכן  ושמו הוחלף . סטלה פחדה מהכלבים ולא נגעה בהם. ביום בהיר אחד הכלב הגדול (היטלר , לשעבר )  נשך את החברה שלה שביקרה אצלה בבית , ומאז לסטלה יש רתיעה רבה עד מאוד מהכלבים . היא לא נוגעת באף כלב , או חתול , תמורת שום הון שבעולם. כפשרה, היא היתה מוכנה להאכיל כלב , אבל לא לגעת בו . אין פלא שכל כלב שהכיר אותה מקרוב היה כרוך אחריה ואהב אותה , חרף העדר הליטופים שלה .
בית- ספר קטן מידות היה לכפר בית-דגן , שעם השנים לא היה בו די כדי לאכלס את הילדים שגדלו ונזקקו ללמוד במקום סביר ובתנאים מתקבלים על הדעת. תושבי הכפר נטלו לידיהם יוזמה והחליטו לבנות קומה שנייה. כל הגברים התגייסו למשימה החשובה הזאת . וכך, בית הספר היסודי ממלכתי , בשם "רמז" הוקם בעזרתם האדיבה והחרוצה  של התושבים המלוכדים , בעלי תודעת חינוך גבוהה .
אביה של סטלה הפך במהרה לדמות בולטת בכפר, וזאת , למה? כי רעמת השיער הלבנה של ראשו שבלטה מאחור, דמתה לדמות של בן - גוריון. ואכן, הילדים צעקו  לעברו כשראו אותו ממרחק בטוח – "בן גוריון , בן גוריון ".... אביה לא כעס, לא התרגז, אלא להיפך, זה החמיא לו.  לא כל אחד זוכה להשוואה כזאת.
הפנס היה מצרך מבוקש ושמיש בשנים הראשונות בחיי הכפר. חשמל לא היה ברחובות, ואילו הבתים הוארו בעששיות בגדלים שונים וצורות מגוונות , כמו לוקסים, למשל.  מי שהתהלך בלילה  מחוץ לביתו גישש באפילה . בכפר היה בית קברות גדול מאוד שנחצה לשניים על ידי דרך עפר אשר היוותה, למעשה, "דרך המלך", מוצא מן הכפר, אל הכביש הראשי , לכיוון הצומת שניקזה את הכבישים לת"א , ראשון - לציון, ורמלה. וכך, סטלה , וחברות אחרות ,כאשר חזרו מלימודים בראשון לציון, או מבילוי מחוץ לכפר, נאלצו ללכת בחושך מוחלט דקות ארוכות , והפנס בא לעזרתן.
גן הירק הקטן התפתח מאוד.  הזרעים נבטו והצמיחו מיני ירקות,  כגון: עגבניות, פלפלים, מלפפונים, חצילים, שעועית ירוקה בולגרית . כמו בכל הישובים  גם כאן חברת "תנובה" נכנסה לתמונה שעסקה יותר בהיבט השיווקי של התוצרת החקלאית. תושבי הכפר שגידלו ירקות, פירות ופרחים היו מחויבים לשווק את הגידולים שלהם באמצעות "תנובה" . היו תושבים שמכרו חלב . אך , כדי להגדיל את רווחיהם מהלו אותו במים.
טינה, אימא של  סטלה , ידעה עברית ברמה טובה מאוד עוד בהיותה מורה בבית הספר היהודי בעיר שׁוּמֵן בבולגריה . סטלה קינאה במקצת באימא שלה על שקיבלה תעודת בגרות מבלי להיבחן , הודות לציונים הגבוהים מאוד שהשיגה בכל מקצועות החובה . בבית הספר הזה למד גם אחיה הצעיר של האימא , יוז'י , אלא שהוא גורש כעבור זמן קצר מבית הספר , מכיוון שלעג וחיקה דמויות נאציות.  זאת ועוד, הוא  נלקח למחנה עבודה בגיל  16, למרות  שהגיל המינימלי  לגיוס  היה 18 שנים . כשעלה לישראל הוא היה בגיל גיוס , אבל לא גויס לצבא בגלל סיבות רפואיות שנבעו כתוצאה משירותו במחנה הכפייה . בכפר עסק בחקלאות והתמחה בשיווק התוצרת החקלאית לשוק הסיטונאי , ולתנובה. ברבות הימים כאשר עזב את הכפר הוא הפך לירקן.
המשפחה המורחבת כללה גם את הדוד שמואל, אח של אביה של סטלה , שהיה  צעיר ממנו בשנים רבות . בהגיעו לגיל 18 התגייס לצה"ל, ובתום שירות החובה המשיך לשרת בצבא הקבע .
השנים חלפו להן . עלייה מתמדת הייתה במשך שנים ארוכות והמדינה מתפתחת. העולים הראשונים בכפר בית דגן מתבססים  מבחינה כלכלית ועוזבים . הם עוברים לגור בעריה של גוש דן , בשכונות יותר מפותחות ובקרבת דוברי שפתם, ככל שניתן . במקומם מגיעים עולים חדשים, וכך, משתנה  באיטיות הרכב האוכלוסייה .
סטלה לוחצת זמן רב על הוריה לעזוב את הכפר. היא כבר בגרה . למדה הוראה ויש לה עבודה  , אבל חסרים לה ולאחותה חיי חברה.   החברות שלהן מתקופת הילדות עזבו את בית דגן. הלחץ והמציאות הכלכלית – חברתית בכפר עזרו לסטלה במאמצי השכנוע . כעבור 16 שנים להתיישבות המשפחה  בבית דגן ,  סטלה נפרדת מ"בית וגן" של נוף נעוריה , וכולם עוברים  לגור לא הרחק משם – אל חולון,  שמתפתחת בקצב מהיר וקולטת אליה עולים וגם וותיקים.

רמי דוידי , חולון ,  15-02-2018