טיילים בבולגריה

                 רשמים מסופיה   / רמי דוידי

בפעם האחרונה ביקרנו בבולגריה בקיץ 2015. זה היה ביקור מקיף בן שבועיים לערך, ונסענו במכונית מחוץ לסופיה,

הפעם זה היה אחרת. נסענו – רעייתי ואני בליווי בננו ומשפחתו, בתחילת אוקטובר 2019 לסופיה בלבד ושהינו בה 10 ימים. ישאל הקורא - 10 ימים? מה יש לעשות שם כל כך הרבה זמן? נכון, ביקרנו באופן עצמאי בניו-יורק, הונג קונג, שנחאי, בייג'ין, לונדון ופריז ועוד ערים גדולות בעולם - במזרח ובמערב, אבל באף אחת מהן לא שהינו 10 ימים רצופים.

חשבנו לנסוע יום אחד לפלבן, יום אחר לעיר וידין וגם לפאזרדז'יק ולפלובדיב. הרי כולם אומרים שלסופיה מספיקים 3-4 ימים. בכל זאת, שהינו בה 10 ימים ועוד יום אחד הקדשנו לפלובדיב - נסענו בבוקר ברכבת וחזרנו בערב גם ברכבת.

למה כל כך הרבה זמן? קשה לתת תשובה אחת וחד-משמעית. הייתה בנו כמיהה נוסטלגית. רצינו לגעת בעבר המשפחתי והלאומי. ברם, אי אפשר להימנע גם עם מפגש מפתיע עם המציאות. לא מספיק מה שקראת או שמעת. בהוויה הזאת הקרויה טיול, יש תפקיד מרכזי לאקראיות, מסע להיסח הדעת, ללכת לאיבוד מרצון, לסקרנות, לחד-פעמיות. ברגע חד-פעמי אתה פוגש מישהו ומנהל עמו "רומן" קצרצר של מילים, חיוכים, הבעות של רגשי השתתפות של צער או שמחה, תודה, הוקרה, התפעלות, וממשיך הלאה. שהרי במסגרת הזמן שהקצבתי אני הוא "הנוסע המתמיד", לא למפגש הזה הספציפי, אלא לטיול בכללו. קורים דברים בהיסח הדעת, כאמור. דברים כגון אלה מאפיינים את הסקרנים שבין המטיילים. ואני סקרן בלתי נלאה. רעייתי ואני הננו טיילים מן הסוג הזה.

לא היו לנו תכניות נוקשות ולא היינו "נעולים" על שום דבר כ" קדוש", כ-must. זרמנו, התגמשנו. מלונות הזמנו מראש וזה נתן לנו ביטחון מה של מניעת כאב ראש.

"טיילנו" באינטרנט והתרגשנו כבר בבית. ההבדל הגדול בין טיול אמיתי לטיול באינטרנט הוא בחוויות שיש לך במהלך השהות. אשתי ואני, מגדירים עצמנו "טיילים" ולא תיירים.  התייר לא רואה פרטים, וכמעט שלא מתרגש. הוא רואה, אבל אינו מביט, הוא אוכל ולא מתמוגג מהריחות ומהטעמים, הוא שומע, אבל אינו מקשיב. הנוסע במסגרת מאורגנת נמצא במעין כלוב. אין לו כמעט זמן, הכל מתוקתק, מתוכנן.

הקשרים שלנו עם "העבר הבולגרי" התהדקו בצורה מרשימה. מסתבר שלגיל יש תפקיד מרכזי. התברר לי משיחות עם תושבים שמתחילים ללמוד בדרך כלל בגיל 7. אני יליד יולי 1941, ספק רב אם למדתי בכיתה א'. עליתי לישראל ב-1948 היישר לכיתה ב' ברמלה. עם הורי דיברתי בולגרית ועד מהרה חינכו אותנו שיש "כור היתוך" וצריך לדבר רק עברית. איני קולט איך אוצר המילים הגדול בבולגרית הופיע פתאום ובא לידי ביטוי בשיחות רבות עם בולגרים זקנים וצעירים, קריאת שילוט ברחובות, בכיכרות, במצבות, לוחות זיכרון, ובמוזיאונים. שיחות במלונות בתחנות מטרו ורכבת, בקופות של ה אופרה והתיאטרון המוזיקלי. בקיצור, בכל מקום ועם כל בולגרי שנקרה בדרכנו ברחובות, עם נהגי מוניות, מלצריות, פקידי ופקידות קבלה, בסופרמרקט, חנויות ובסיורים מאורגנים בבולגרית.

שנינו הרגשנו שאנו נמשכים בעבותות של ערגה, בגעגועים רבים שרק עתה צפים ומתממשים. דומני שהעבר אינו חולף, אם כך נדמה. הוא חבוי וצובר בהדרגה, ואוסף אליו את ההווה וגם את העתיד לבוא. זהו תהליך מופלא וכדאי לשים אליו לב בזמן שעוד נותר לנו. זה קורה לי, לך, לכולם, ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. התכחשויות לא עוזרות לאורך זמן רב.

בערב יום הכיפורים היינו בבית הכנסת היפה במרכז סופיה. רגעים מעטים לפני שנכנסנו פגשנו בחור תימהוני, מזוקן ולבושו בלוי. עיניו בורקות וידיו גם הן מדברות. הוא פנה אל רעייתי והרעיף דברי שבח על היהודים והיהדות בהתלהבות רבה. "אתם היהודים, העם הנבחר. כאשר יבוא המשיח רק היהודים ישרדו".

 עלו בי זכרונות ילדות ונעורים שהיו חבויים במעמקים מן הזמנים שליוויתי את סבתי אל בית הכנסת בסופיה ועזרתי לה לעלות לקומה השניה אל עזרת נשים. ואנו שומעים פתאום בשעת התפילה, קולות רמים של הפגנה גדולה מלווה ברעש של הלמות תופים, משרוקיות וקולות רמים הבוקעים מן הרמקולים. כולנו כאיש אחד, הבטנו זה בזה והיינו לרגע במצב של חרדה וסימני שאלה. האם האנטישמיות הרימה ראש בבולגריה? חיש מהר הרגיעו אותנו. ביררו והודיעו שההפגנה היא נגד בית המשפט. ולמה דווקא מול בית הכנסת? כי התובע הכללי גר באותו רחוב.

ואנו באנו גם להודות לעם הבולגרי שהציל קרוב ל-50,000 יהודים מגירוש והשמדה. זהו ביטוי אנושי נדיר לאחוות האדם באשר הוא, בנסיבות קשות מאוד בהיסטוריה הלאומית שלנו ושל הבולגרים.  

גלריית האמנות הלאומית: ביום קר וגשום אין טוב מביקור במוזיאון, או גלריה. בחרנו בגלריה לאמנות השוכנת ליד הכיכר הענקית של קתדרלת אלכסנדר נייבסקי. בניין הגלריה המרשים היה פעם ארמון מלכותי והוסב לגלריה בשנת 1946. היינו המבקרים הראשונים. זהו בניין גדול בן 3 קומות קומת, מרתף וחצר המחברת לעוד בניין. יש מעלית, אך היא אינה מגיעה לקומת המרתף בה מוצגות יצירות של התקופה האימפרסיוניסטית. יש מדרגות המובילות לכל הקומות וגם למרתף. ליתר דיוק, חברי צוות הגלריה המצוידים ב"מפתח שירות" רשאים להשתמש במעלית ליציאה לקומת המרתף. הסברתי לאחת העובדות את הבעיה שלי והיא נאותה בחביבות רבה ללוות אותי לקומת המרתף. בהגיענו לאולם היא הסבירה לעובדת היחידה שמצויה שם, שבתום הביקור היא תפתח את המעלית כדי שאעלה לאן שאחפוץ. העובדת הפגינה חביבות רבה שהתגברה לאחר שאמרתי לה שאני יליד סופיה וגר בישראל 71 שנים. היא התלהבה מהבולגרית שלי והחלה ללוות אותי בסיור. היא עצמה למדה ציור ומאד אוהבת את האימפרסיוניסטים. כשהגענו לציורים והרישומים הרבים של הצייר ז'ול פסקין שאלה: "הידעת שהוא יהודי וקוראים לו פנקס"? אמרתי לעצמי: "נדמה לי שנתקלתי בשם זה לאחרונה". כעבור דקות מעטות נזכרתי שקראתי כתבה באתר "כולנו בולגרים" על שיפוץ גדול ומקיף של בית הכנסת בעיר וידין בתמיכת הממשלה ותרומות נוספות. המבנה המשופץ ישמש כמרכז תרבות שייקרא על שמו של ז'ול פסקין, הצייר היהודי, שנולד בעיר וידין בשם יוליוס מרדכי פנקס. סיפרתי לה והיא לא ידעה על כך. לקראת סיום הסיור היא שאלה: "אילו ציירים אתה מחבב"? עניתי לה שאני מחבב את גויה המיוצג ברישומים רבים, רנואר, פיקסו ושאגאל ועוד ציירים אלמונים שהושפעו מהאימפרסיוניסטים. היא הוסיפה לי מידע אודות רנואר ואמרה: "רנואר התחיל כאימפרסיוניסט, אחר כך זנח את האסכולה הזאת וכעבור מספר שנים שב אליה".

קיום: באחד הבקרים יצאנו ממלון "רילה" ועברנו ליד ארמון הנשיאות. ראיתי שוטרים רבים מהרגיל. היו שוטרים במדים שונים. ראיתי לראשונה "משטרת הפגנות" ורכבים בגדלים שונים. אמרתי לרעייתי: "איפה שיש שוטרים רבים, קיים צפי להתקהלויות ואול לבעיות". התקרבנו אל "גְרָדְסְקָטָה גְרָדִינָה" (הגן העירוני) הנאה. שמנו לב שנשים רבות מתקהלות סביב מעל כ-20 אוטובוסים שחנו במגרש החנייה הגדול הניצב מול המוזיאון לאתנוגרפיה. לבושן היה בצבע סגול.  הן החזיקו דגלי בולגריה וחבשו כובעי קרטון עם סמל של אחות רפואית וכן השתמשו במשרוקיות. שאלתי מה פשר ההתקהלות ונעניתי שהן באו מכל רחבי בולגריה להפגין נגד הממשלה על שכרן הנמוך ותנאיי עבודתן. שאלתי אם יש כלפיהן גילויי אלימות מצד מטופלים או בני משפחה ולשמחתי השיבו בשלילה. היו ביניהן כמה שפרטו את שכרן - מתחת לשכר המינימום, שאינו מספיק לכיסוי צרכי הקיום הבסיסיים. מישהי שהיטיבה להגדיר את ההבדל בין "קיום" לבין "חיים", אמרה: "בקיום אוכלים על מנת להתקיים. החיים, הם כשאוכלים בהנאה ונהנים ממעט מותרות. בתקופה הקומוניסטית רוב שירותי המדינה ניתנו חינם - תרופות, חינוך, תרבות, פנסיה. זה הספיק כמעט לכולם ולא דאגנו".

האוכל הוא "זיכרון תרבותי" ומצוי בכל מקום בו חיים בני אדם. הוא אחד היסודות המכוננים של כל תרבות. לאוכל אין גבולות והוא  משפיע ומושפע מרחוק ומקרוב. הוא נודד ברחבי הגלובוס ולא תמיד יודעים היכן המקור.  אמנם ישנן אופנות וטכנולוגיות שונות ומשונות ליצירת האוכל, אך תמיד יישאר הגעגוע לימים עברו. בילדותי ובנעוריי  אכלתי בָּנִיצָה, ושתיתי בּוֹזָה ואָיירָן גם ביפו. אני עצמי מכרתי בגיל 17 (בשנת 1958) בקבוקי בוזה לדיירים בשיכונים בשדרות ירושלים ביפו. קיבלתי אותם למכירה מבית החרושת שהיה סמוך ללונה פארק ולבית החרושת לקרח.                                                                      יש מסעדות רבות בווריאציות שונות בסופיה. נחשפנו לאוכל משובח במסעדת "לה קתדרל" השוכנת בפאתי כיכר קתדרלת ואלכסנדר נייבסקי. ועוד מסעדה בשם SIMPLE המצויה ברחוב גנרל גוּרקוֹ. ישנה רשת מסעדות הקרויה HAPPY  בעלת מספר מוקדים - בשני הקניונים - "סופיה" (בשד' סְטָמְבּוֹלִייסְקִי) ו"פרדייס" (בתחנת המטרו וִיטוֹשָה),  וגם ברחוב רָקוֹבְסְקי ובשדרות ויטושה, מול כנסיית סְבֶטָה נֶדֶלִיָה. האוכל המוגש הוא לא רק בולגרי, אלא גם יווני ויפני. מבחר המנות לילדים מצומצם. בעת ביקורנו בחודש אוקטובר הדגש הוא על יוון. המארחות שמקבלות את הבאים לבושות בביגוד יווני, המוסיקה יוונית, והסרטונים המוקרנים בטלוויזיה הם על נופים ביוון. בחודש נובמבר הדגש יהיה על אוכל איטלקי ולאחר מכן יהיה על אוכל בולגרי.  איך אני יודע את כל זה?  בצאתי מהמסעדה, בחורה צעירה שעובדת שם שמעה אותנו מדברים עברית ואמרה לנו: "אני יהודייה. גרתי בישראל מספר שנים. שם המשפחה של אבי הוא לוי והוא התגורר בבת ים. חזרתי לסופיה כי אני לא אוהבת את החום של ישראל. אני בת 20. יש לי זמן להחליט מה לעשות עם עצמי ועם החבר שלי. אתם יכולים לראות אותו. סיימתי את המשמרת. עוד מעט הוא יבוא לפגוש אותי".        

המנות הבולגריות עברו עידון ותחכום על ידי השפים של הרשת. ניתן למצוא בסופיה בתי מאפה לבָּנִיצוֹת ובצידן בקבוקי אָיירָן השוכנים במקררים שקופים. ישנם גם "בתי אוכל" בהם ההגשה היא בשירות עצמי. המנות מכילות אוכל בולגרי בסיסי. המחירים זולים ומיועדים  למי שסובל מחסרון כיס.

פסימיות - הבחנו בה רבות. היא באה לידי ביטוי באופנים שונים בשיחות אקראיות רבות. בבוקר מקפיא אחד החלטנו לראות תערוכה חדשה, שרק אתמול נפתחה, המוקדשת לביאנלה של יצירות מזכוכית המוצגת בבניין המוזיאון לאתנוגרפיה השוכן מול גְרָדְסְקָטָה גְרָדִינָה (הגן העירוני). לפני שעלינו במדרגות המובילות לכניסה פגשנו בעוברת אורח והתפתחה שיחה קצרה. היא רופאת שיניים שפרשה. מלאת זעם על הממשלה, על צורת הכלכלה, על העוני, הגירת הצעירים לארצות מערב אירופה ואמריקה, על השחיתות השלטונית וחוסר התקווה.

בסיור בוקר בשד' ויטושה עם כל המשפחה, כולל הבן, הכלה והנכד בן ה-10, סטינו מהשדרה אל רחוב צדדי כי ראינו שמוכרים ברחוב (לא בתוך חנות) כובעי צמר, כפפות, תרמילים וכו'. התכוונו לנסוע למחרת בטיול מאורגן אל הרי הרילה ושבעת האגמים. הבן ומשפחתו רצו להצטייד בפרטי לבוש חמים. תוך שהם בוחרים ומתלבטים ומשוחחים עם המוכרת, פתח בעלה בשיחה עם רעייתי ועמי. הוא מאוכזב ומיואש מהשלטון. לדעתו, הבנים של הנהגה הקומוניסטית הקודמת שולטים בכל תחומי החיים. בולגריה היא דמוקרטיה, אך רק להלכה. לאחר הסתלקות הקומוניזם, השחיתות עברה לדור השני. קומץ אוליגרכים השתלט על רוב החנויות בשדרת ויטושה ועל הכלכלה כולה. לא מכינים את הכלכלה להשלכותיה של ההפרטה הגדולה. פער ההכנסות בחברה הולך ומתרחב. בעלי החנויות גובים כל חודש את שכר הדירה ומי שאינו יכול לשלם, אינו שורד. רוסיה מעורבת עמוק בכלכלת בולגריה. היא מחזיקה את היד על ברז אספקת הגאז. בן שיחנו מוכר את סחורתו כבר שנים בחוץ, בקור ובחום. אין לו כסף לשכור חנות והוא נאלץ לשלם "שכירות" לבעלי שררה ברחוב.

מוטו: "אתם עליתם לישראל והפכתם את השממה לגן עדן ואילו בולגריה הפכה מגן עדן לשממה". את המשפט הזה שמענו מפי בולגרים לא מעטים. כבר ב-2015  שמענו זאת בעיר רוּסֶה מפי מורה להיסטוריה שפרש לגימלאות. חשבנו אז שהוא אינו מייצג. המשפט מחמיא לנו, לישראלים, אך גם צובט בלב, כי זאת ארץ יפה ואנשיה טובי לב.

באחד הצמתים של רחובות סטמבולייסקי, בו עוברים טְרָאמִים (רכבת חשמלית קלה) ומכוניות, עצרתי ליד רמזור כדי לחצות את הרחוב ואת המסילה של הטראם. ההשתהות הייתה משום מה ארוכה מהרגיל, עקב פעילות איטית של הרמזור להולכי הרגל. בינתיים שאלתי את מי שעמד לידי כיצד להגיע לקניון סופיה. האיש שהתנדב להדריך אותי אמר: "בוא איתי, גם אני הולך בכיוון זה". מהר מאוד התפתחה בינינו שיחה ערה. הוא מהנדס מכונות שגר בעיר קטנה לא רחוק מסופיה, ועובד כאן שנים רבות. הוא מכיר יהודים כי חבר טוב שלו התחתן עם יהודייה. הוא מעריך ומעריץ את ישראל. התובנה שלמדתי ממנו היא שאחת הסיבות למצב הכלכלי הלא טוב של בולגריה היא – העדר תודעת שירות. הם למדו עשרות שנים לא להיות חרוצים, בלשון המעטה, אינם בנויים לתת שירות. "הבולגרים טובים בעבודת כפיים" אמר. סיפרתי לו על הפגנת האחיות. הוא אמר שהן צודקות, אבל מהיכן יימצא התקציב?  הבאתי לו כדוגמה את ענף התיירות שלהם, המבוסס על שירותים במאות ואלפי בתי המלון ברחבי בולגריה, במיוחד בוורנה ובורגס. "אתה חושב שרמת השירות גבוהה?" שתקתי, כי שמעתי מישראלים על מקרים מביכים. "האם זה מפתח את הכלכלה?" הוא המשיך. "לא. המשקיעים הם זרים וכל הרווחים חוזרים אל כיסיהם. בכלכלה הקומוניסטית, לא היינו צריכים להתאמץ, לא היה צורך בחריצות יתרה. התחנכנו לבטלה, לרשלנות. יעברו שנים רבות עד שיחול שינוי של ממש", הוא סיים... הוא פסימי גם בנוגע לילודה, שהיא בירידה. שיעור התמותה לא יורד. מספר הנפשות במשפחה מצטמצם בגלל המצב הכלכלי. שיעור הילודה מחוץ לנישואים, הוא בין הגבוהים באירופה. גם ההתרחקות מהדת והעלייה ברמת ההשכלה גורמים לירידה בילודה. כל זאת, בנוסף להגירה לצרכי עבודה. על פי תחזית האו"ם משנת 2008, עד שנת 2050 תצטמק בולגריה בשיעור של 37%. ב-1984 הגיעה אוכלוסיית בולגריה לשיא – כ-9 מיליון. בשנת 2009 חיו בבולגריה כ-7.2 מיליון בני אדם, ובמחצית המאה הנוכחית, יירד המספר ל-4.5 מיליון בני אדם.

דוגמאות לאדישות, לחוסר אכפתיות: פנינו למשרד הפנים ברחוב מָרִיָה לוּאִיזָה 48, כדי להאריך את תוקף הדרכונים הבולגריים שלנו. נכנסנו למשרד צפוף המחולק לתאים ולאשנבים ואין בנמצא עמדת מודיעין שתכוון אותך. התחלנו לשאול את הממתינים בתור, לקרוא את הניירות הכתובים בצדי חלונות, באשנבים, עד שמצאנו אשנב פנוי ושאלנו. הפקידה עסוקה בשיחה בנייד שלה וכשסיימה הואילה לענות: "ישנם כמה מסלולים לטיפול בבקשה להארכת תוקף דרכון. המסלול המהיר ביותר הנקרא "מסלול אקספרס" עולה 111 לבה עבור 2 הדרכונים. לאחר שתשלמו בקופה תיגשו לאשנבים 6-7 ותמשיכו בטיפול". 

בהר וִיטוֹשָה, בסיום נסיעה בת 30 דקות בקרוניות הרכבל, מגיעים אל שטח המנוחה הנרחב שממנו אפשר להמשיך לטייל ברגל, לצפות ולגלות את "נהר האבנים", להשקיף על הנוף הקרוב והרחוק מגובה של 1840 מ' וגם לאכול ולנוח.

לאחר שיטוט קצר וגילוי נהר האבנים הענקיות, רעייתי ואני פנינו למסעדה בת 2 קומות. היה כבר מאוחר לארוחת צהריים. במסעדת השירות העצמי היו 2 מנות מוכנות. הייתה אפשרות לבחור בין מנת אורז עם בשר, או קציצות עם צ'יפס. ביקשתי לשנות - אורז עם קציצות (במקום בשר). סורבתי - "אי אפשר לשנות", אמר העובד. 

בחדר האוכל של מלון רילה מגישים ארוחת בוקר בין השעות 7-10. באנו בשעה 9 וכשסיימנו ביקשתי למלא מהמיכל בקבוק מים קרים. "אי אפשר" אמרה העובדת. "אני מרשה למלא בקבוק מים רק עבור הילד".

הגירה: מספר התושבים הולך ופוחת כל שנה. בביקורנו ב-2015 מנתה האוכלוסייה 7 מיליון והיום - 6.5 מיליון. איש אינו יודע מה המספר המדוייק. לדעת בני שיחנו, משרד הפנים נמנע מפרסום נתוני אמת. בביקורנו הקודם שוחחנו עם סטודנטים במקצועות שונים שאמרו לנו שעם סיום הלימודים ילכו לעבוד מחוץ לבולגריה. "אין עתיד" אמרו לנו אז ואומרים גם היום.

בנסיעה ברכבת לפלובדיב נעמדתי לפעמים ליד דלת הקרון כדי לחלץ את עצמותיי ולשאוף אוויר צח. לפני שהגיעה הרכבת לפאזרדג'יק פנתה אלי אישה עם בנה ושאלה אם ארד בתחנה. השבתי לה שאני ממשיך לפלובדיב. היא קלטה שאינני בולגרי והתפתחה בינינו שיחה קצרה בבולגרית. לשאלתה, השבתי שאני מישראל אבל נולדתי בסופיה. פניה אורו. "שמעתי שטוב לגור בישראל. יש עבודה והמשכורות טובות". השבתי לה שגם יוקר המחייה גבוה. היא אמרה: "כאשר בני בן ה-14 יסיים לימודי טכנאות שיניים בעוד 10 שנים, הוא ייסע לעבוד בישראל. אחר כך ישלח לי כסף כי אני לא אוכל לחיות לבדי מהפנסיה הקטנה שתהיה לי".

סיורים מאורגנים  בסופיה:  העיר מתגאה בסיורי חינם מאורגנים היוצאים מרחבת בית המשפט בשדרות ויטושה. משך הסיור שעתיים ומתחיל כל יום בשעה 10, כולל ימי ראשון. כל שעה יוצא סיור, עד השעה 18:00 ובסיומו נותנים המשתתפים טיפּ למדריך או למדריכה. הסיורים נערכים באנגלית, יש גם בספרדית, גרמנית, אך לא בעברית. אנחנו הגענו ביום חמישי בבוקר. ולהפתעתנו ראינו מדריך המחזיק שלט: "אל היהדות בסופיה" (ישנו סיור כזה גם ביום ראשון). השלט  סיקרן אותנו והצטרפנו. למדריך קוראים קריס. הוא אינו יהודי, למד היסטוריה ומתפרנס מהסיורים. האתר הראשון היה בית הכנסת המפורסם במרכז סופיה. כעקרון, בעת הסיורים הקבוצות לא נכנסות לאתרים. המשתתפים מקבלים הסברים בחוץ. נעמדנו ליד הכניסה האחורית של השוק המקורה המכונה "חָאלִי" והוא התחיל להסביר: "שני המבנים שאתם רואים - בית הכנסת והשוק המקורה הם באותו סגנון - הסגנון "המוּרי". תיכנן אותם האדריכל האוסטרי פרידריך גריונאנגר. בניית בית הכנסת שארכה 4 שנים, הסתיימה ב-1909. סגנונו שהוא שילוב של סגנון ספרדי, מורי וביזנטי, אינו נוגד את ההלכה היהודית. לבניין המתומן יש 12 מגדלים עליהם מותקנים 12 מגיני דוד הפונים מזרחה, אל כיוון ירושלים. בעת בניית בית הכנסת הקהילה היהודית רכשה גם את השטח בו מצוי היום מבנה ה"חאלי". יודעים מה הסיבה? ראשי הקהילה לא רצו שליד בית הכנסת ייבנה מבנה יותר גבוה ממנו, שיסתיר את האור לחלונות. "לכן מבנה החאלי הוא בן 2 קומות בלבד", סיים את דבריו שהפתיעו אותנו. עברנו דרך החאלי אל הרחוב הראשי ותוך כדי כך שמנו לב למזרקה קטנה, מתומנת וצבעונית בקומת הקרקע, ולריצוף אריחים בצורה של מתומנים ברצפה. הייתכן שהוא גם סמל מגן דוד מוסווה? או המשך למבנה המתומן של בית הכנסת?

המשכנו הלאה עד שהגענו למלון החדש ARENA DI SERDICA, בעל 5 כוכבים. הכניסה מרשימה וקירותיה זכוכית. המדריך שלנו אמר: "אתם יכולים להציץ פנימה מבחוץ - הביטו למטה, אל המרתף המכוסה זכוכית. העתיקות שתראו הן חורבות אמפיתאטרון עתיק מהמאה השלישית לספירה. בחפירות אלה התגלה גם כתב עברי". סקרנותי גברה. הוא לא דיבר על התוכן, כי מי שיכולה להוסיף מידע היא סטלה בכר, שאינה זמינה בימים אלה. במהלך ההסברים של קריס שאלתי אותו אם הוא יודע שהאות ש נלקחה מהכתב העברי. הוא הופתע והודה שלא ידע.

איך נראים הישראלים בעיני הבולגרים? זוהי שאלה קשה והתשובה לא קלה. ראשית, ישנה הערצה אבל היא מעורבת בקנאה. האם ישנה "קנאה חיובית?" הייתי מגדיר זאת הרגשת "החמצה". גם אנו מקנאים במדינות יותר מפותחות, יותר נקיות, מסבירות פנים לישראלים ובסתר לבנו אנו מקווים שאין בהן אנטישמיות ו/או גזענות.  אי אפשר למחוק אנטישמיות וגזענות. התרשמתי שהאנטישמיות בבולגריה מאוד שולית.

נהג מונית שאל אותנו בנסיעה קצרה: " מדוע הישראלים מתמקחים? נראים כמו תגרנים." השאלה הביכה אותנו לרגע. רעייתי, מורה במקצועה, הסבירה שישראל נמצאת במזרח התיכון ובאזור זה נהוג להתמקח. היא שאלה אותו על תרבות המיקוח בהודו, סין, תורכיה, מרוקו, ועוד. הוא לא ידע. היא אמרה לו שגם שם נהוג להתווכח, ענין של מנטליות. מאידך, ישנן חנויות מכל הסוגים בהן המחיר קבוע. הוא התרצה ואמר שיסביר לחברים שלו.

מהיכן נובעת הפליאה שלו? ביקרנו בשוק גדול שחלקו פתוח וחלקו מקורה למחצה. בעבר קראו לו "שוק הנשים". לא ראינו שהלקוחות התמקחו. לא היו צעקות של המוכרים. אף אחד לא נגע בירקות והפירות. כולם עמדו בתור בשקט מופתי. 

סיכום: אין מקום מושלם. תמיד נמצא מעלות וחסרונות, אורות וצללים. סופיה נעימה לטיולים. דוברי בולגרית "מרגישים בבית". כך הרגשנו רעייתי ואנוכי. צריך להיזהר מהמרצפות השבורות ברחובות רבים. הנהגים בעיר אדיבים, התחבורה טובה ולא יקרה. הניקיון מופתי. אתרי הביקור רבים ומגוונים. תמצא עניין בהתאם לעולם התוכן שלך, לסקרנות הטמונה בך, בהתאם לזמן העומד לרשותך. מחירי המזון, הלינות, מוצרי הלבשה והנעלה זולים בהשוואה לרמת המחירים בישראל. לבולגרי יקר ולישראלי זול.

רמי דוידי , חולון, 20-10-2019