לאחר הבחירות - ערב מלחמת ששת הימים

לאחר הבחירות  / רמי דוידי

הים של גבעת עליה היפואית היה שקט. ראובן ישב בחדרו הגדול בבית קטן ,ישן וקרא עד שראשו הג'ינג'י נשמט על חזהו ונרדם, משקפי הקריאה בידו והספר נח על ברכיו. לבית זה בשכונה  הזנוחה, לא היה חדר מבוא והוא היה משותף לו ולאחיו שטרם חזר מעבודתו. אמו ישבה בחדר השני, הקטן יותר וסרגה. הוא ידע שהים היה שקט, לא נזקק לצאת ולרדת במורד הרחוב אל שפת הים כדי לדעת את מצב הגלים. תמיד, כשהיה נרגש ונסער ידע שהים גם כן לא רגוע. הוא גם ידע לפי גובה העננים השטים מעלה, לאט לאט, על-יד על-יד, בגובה רב או בינוני, כמו שהחזאי אומר לפעמים, אותם ראה מבעד לחלון חדרו ואז ניחש אם הים שקט או רוגש. היה יום סתיו רגיל, בדומה להרבה מימות הסתיו השקטים, המבשרים את בוא החורף הסוער שלפעמים מגיע בעתו, ועל פי רוב מאכזב את החזאים והחקלאים.

ראובן ביקש מעצמו כעת לדעת מדוע רוצה הוא ללמוד ספרות. "זה עתה סיימתי את לימודי בפקולטה ללימודי החברה בשלוחת האוניברסיטה העברית ברמת אביב", הרהר. "אנוח לי מהלימודים, אקרא הרבה ספרים אשר השתוקקתי לקרוא להנאתי" המשיך בדו-שיח הפנימי.

נשמעה נקישה. הוא קם בחוסר רצון רב כי לא רצה שיפריעו לו. על הסף עמדה אריאלה. ראובן הופתע מאוד, אך לא נרגש. את אריאלה לא ראה זמן רב. הוא הבחין אצלה צל שינוי - התסרוקת שלה השתנתה. משיער שחור גולש הפך לתספורת קצרה המכסה את הגולגולת הסגלגלה. אמר לה ביבשושיות, ללא צל של חיוך על שפתיו: "היכנסי בבקשה. למה באת?".

"הבטחתי לך", אמרה, "שאחזור אליך לאחר הבחינות". "הבחינות של מי, שלך, או שלי"?  "שלי", אמרה, כשבצבוץ עליז נשקף מבעד למשקפיה. צבע המשקפיים היה לבן. ניגוד הולם לצבע שערותיה השחורות והגזוזות ולעיניה החומות. גזרתה הדקה לבשה שמלה אדומה בעלת הקו האחיד, ללא חגורה או כיס כלשהו, תאם את מעילה הזהוב, ולא הפריע להופעתה של קומתה הבינונית, ולנעלי הסירה בצבע תואם. אמה תפרה לאריאלה בגדים רבים מהמלתחה שלה. היא עבדה בחברת אופנה כמודליסטית וניחנה בכישרון של תופרת עילית. לדברי אמא שלה לבגדים יש רוח ונשמה, ולכן אומרת אריאלה:
- אני אוהבת לטפל בהם יפה. אין לי מלתחה של בית עשיר ולכן אני שומרת עליהם כי האופנה תמיד חוזרת, כמו ההיסטריה.
- איחרת את הרכבת. עברתי את הבחינות ואני מקווה שגם את עברת בהצלחה.
- צדקת - הצלחתי, אבל מדוע איחרתי לדעתך?
- המבחן האמיתי כבר מאחורינו. כדי לדעת אם רוצים במישהו אין צורך לחכות לבחינות של האוניברסיטה. באוניברסיטה יש תמיד בחינות. גם בחיים הן בלתי פוסקות. כל חיינו הם מבחן אחד גדול.
- תפסיק להיות פילוסוף ג'ינג'י.
אמרה ועברה לשבת על כורסת הקטיפה הנוחה יותר.
- אתה יודע שהצלחה בהן היתה חשובה עבורי. אני הייתי זקוקה להישגים טובים כדי שאוכל להמשיך ללמוד לתואר השני. בלעדיו אינני יכולה לעסוק בפסיכולוגיה.

הוא שם לב כיצד שפתיה מתכווצות. אריאלה מדברת ברצינות רבה אבל הרגיש שה"האני" שהיה גדול מאוד, הוא המדבר ובכל זאת הורגש אצלה שינוי כלשהו וכעת עליו לזהות אותו בביטחון ולוודא אם איתר אותו. ראובן זכר היטב שלפני חודשים לא מעטים עבר את המבחן הגדול בחייו. המבחן נערך לא רחוק מהאוניברסיטה העברית. הוא נלחם על שחרור ירושלים בה שוכנת אותה אוניברסיטה שעורכת לו ולאריאלה ולעוד אלפי סטודנטים את הבחינות הטורדניות.

ראובן הכיר את אריאלה לא בירושלים, כי אם בדרום תל-אביב, אצלה, בדירת שיכון של הוריה המבוגרים ניצולי השואה, שעלו מבולגריה ונראו בעיניו מאוד מבוגרים, כמו שכונת שפירא הוותיקה.  הוא בא לביתה ביום סתיו ביחד עם יהודה, חברו  הבולגרי הבלונדיני, שנסע באוטובוס מיפו אל ביתה של מלכה, בעלת שיער קצר וקרמלי, שמנמנה וחייכנית. מלכה היתה לחברתו של ראובן לפני חצי שנה כשהכירו בדיסקוטק תל-אביבי בלילה אביבי וקריר.                                                       אריאלה ומלכה היו שכנות במגורי האוניברסיטה וגם בבית הוריהן. מאותו רגע שמלכה הציגה אותו ואת יהודה בפני אריאלה, ידע שיהיה צורך לנהל מלחמה בכמה חזיתות. התברר לו כעבור זמן קצר שהוא לא אהב את מלכה והיא ידעה זאת. אריאלה לא אהבה את יהודה, חברו של ראובן, ושניהם ידעו זאת. ראובן התאווה לאריאלה וזאת כולם ידעו, אבל יהודה גם רצה בה.

                                        ****

"המשימה שלנו היא לעזור לשחרור ירושלים" אמר המ"פ בדרכם ליעד. ראובן ישב רכון על מפות וטבלאות בזחל הפיקוד וידע יותר מכל חבריו בפלוגה על המשימות שהוטלו על הגדוד שלהם. הוא ידע שיהיו קרבות מרים ויהיה עליהם להילחם באויב קשה-עורף, מאומן כהלכה ומבוצר היטב. כשהגיעו למבואות ירושלים התכבדו במנת פגזים הגונה. היחידה שלו ציפתה שהלגיון יגלה אותם במקום הזה. הוא ראה כיצד תימרות עשן עולות מהר הצופים ושמע את שריקות הפגזים שנורו לעבר ירושלים. עבורו זו לא הייתה המלחמה הראשונה בחייו. על קורותיו במלחמת העולם השנייה, בחוץ בפולין, ידע רק מסיפורי אמו. כשיירד היום, כך נאמר להם, יהיה עליהם לתקוף את היעד ולכבוש אותו בכל מחיר. לפתע נשמעה התפוצצות אדירה ליד הזחל שלו. הוא הרגיש עצם חם שנחת על גבו והמשיך הלאה. משהרים ראשו ראה שחבריו בזחל שלמים וזה שימח אותו.  ראובן  ניסה לגעת באותו עצם שחשבו לאבן שהתעופפה לה ממקום נפילת הפגז. העצם היה לוהט מאוד והוא השמיטו מידיו. הוא הורה לעברה ואמר לחבר שישב מולו  "תראה איזה אבן חדה ויפה".  " זו לא אבן", ענה הלה , זהו רסיס של פגז מרגמה 81 מ"מ. היה לך מזל גדול שלא פגע בך". "הוא כן פגע בי" ענה ראובן. "הרגשתי נגיעה בגב". חברו ביקש  ממנו להסב את גבו על מנת לבדוק אם נכווה ."למזלנו, אפילו שריטה קלה אין. החולצה שלמה, זו הייתה רק 'מכה שניה'. אתה רואה את הבור ההוא שם? בדיוק במקום ההוא נפל הפגז".

ראובן הפנה את מבטו אל הכביש וראה במרחק של כ-10 מטרים גומה קטנה. רסיס הפגז התקרר והכניסו לכיס השמאלי בחולצתו, קרוב לליבו. "הרסיס ישמש לי קמע", הרהר לרגע, כשלפתע נשמעה שוב התפוצצות אדירה ובעקבותיה עלו זעקותיהם של נפגעים. הזחל שעמד מאחוריהם נפגע פגיעה ישירה. נוספו עוד מספר קורבנות ועליו, בתוקף תפקידו, לדווח על כך למ"פ. הוא גם רשם את שמותיהם על פיסת נייר. "מה יהיה אם גם אני אפגע", חשב לו, "איך ידעו מי פצוע ומי הרוג? אל תדאג כל-כך" השיב לעצמו . "יהיה קצת אי-סדר, אבל בסופו של דבר ידעו. כשם שיודעים עליך ידעו גם על האחרים. במלחמה אין סדר, גם בבחינות לא תמיד יש סדר. אתה נרגש קצת בהתחלה. אתה לא רגיל לזה, אבל אחר-כך מסתגל ואולי הופך לאדיש".

הפלוגה החלה לנוע. התקבלה פקודה לרדת מהזחלים. המשימה הייתה לעלות על גבעה. כעת לא הגן שריון הזחל על גופם. כולם היו חשופים לאש שטוחת מסלול שנורתה מנשק קל ובינוני. החלו להישמע מדי פעם שריקות קרובות של מעופי הפגזים. לפתע נשמע זמזום של מטוס אויב. ראובן לא הרים את ראשו. הוא שמע רק את שריקות הכדורים אותם הצליף המטוס. הוא נאחז בכל כוחו בכל אבן, חיפש לעצמו אדמה לחדור בה ולהכניס ראשו  ואת כל גופו פנימה. "יש להלך ולשכב אך ורק על גבי הסלעים ואבנים. שם אין מוקשים". משפט זה שמע באימונים ובהוראות המ"פ.

האם באותן שעות פחד? שאל את עצמו ולא רק הוא שאל . גם אריאלה שאלה כשהתראו לאחר המלחמה. הוא לא ידע כיצד לחשוב על כך ולהרגיש בטוח. הוא הרגיש פחד בדקות הראשונות. היה זה פחד שנבע מתוך אי-ידיעה. הוא נזכר בסיסמה במגרשי האימונים מתקופת השירות הסדיר: "ידיעה מונעת פחד". כך גם קרה כעת והוא למד להכיר במציאות החדשה שבה היה נתון.  אינו לבדו וגורלו קשור לשאר חבריו בפלוגה וחדל לחשוב על עצמו. המציאות החדשה נתפסה די מהר בהכרתו והחדירה בו הרגשה של מעין אדישות. שריקות הכדורים וזמזומי הפגזים לא עשו עליו עוד רושם. לא הישוויץ, המשיך לשמור על כללי הזהירות. בכל מבחן אסור להתרברב. אסור לזלזל באויב. כללים האלה הפנים היטב.

"מה נשתתקת פתאום? אני רואה שאתה מזלזל בי" . מלים אלה של אריאלה הפסיקו את שתיקתו והרהוריו. "אולי תואיל להביא לי, לפחות, כוס מים?". "מ-י-ם, מ-י-ם" נזכר בגניחות ששמע לא הרחק מעבר לשוחה אותה עבר באותו לילה ראשון של המלחמה. "אתה רוצה לשתות, או שאתה פצוע?" שאל את הקול הנסתר. "אני פצוע" השיב הקול באנחה ממושכת. "יש בסביבה שלך מוקשים?" המשיך ראובן להקשות. "לא, אבל תזהר בכל זאת, ואל תדליק פנס. אני רואה אותך ואכוון את צעדיך" השיב הפצוע. ראובן חלץ את המימייה מתוך נרתיקה וקירב אותה אל פי הפצוע, אגב תמיכה בעורפו. "אני רואה שאתה לא מהפלוגה שלי", לחש ראובן. "אני מהפלוגה של שלמה המ"פ. אנחנו כבשנו את המוצב ויש לנו מספר נפגעים" ענה. ראובן קרא לעזרה את הדמות הראשונה שעברה בקרבתם. הם הרימוהו כשכל אחד מהם תומך בפצוע מכל צד. הפצוע היה גבוה במקצת וזה הקשה על ראובן בהיותו נמוך ורזה ממנו בהרבה. עם הגיעם לבית ששימש נקודת לאיסוף נפגעים, פגש בו המ"פ שלו. "אתה תישאר כאן ותעזור לחובשים. הפלוגה שלנו ממשיכה הלאה. תשתדל ליצור קשר אתנו מחר בבוקר, להתראות".

ראובן לא ידע היכן הוא נמצא בדיוק. לא היה לו ניסיון בהגשת עזרה ראשונה. מסביב עוד נשמעו תקתוקן של מכונות הירייה. להבי הפגזים של הטנקים האירו את האופק מדי פעם. משנכנס לבית ראה לפניו שורה ארוכה של פצועים. חלקם גונחים ואחדים סובלים בשקט. ריח הדם העלה בו לרגע רגש של בחילה. הוא ניגש אל אחד החובשים ואמר "באתי לעזור". מאותו רגע החל לעבור מפצוע לפצוע ומחובש אחד למשנהו. הוא שאל אישית למצבו של כל אחד מהפצועים וניסה לעודדם. אלה מהם שהיו בהכרה מלאה שאלו על גורל חבריהם. היו גם ארטיסטים. הוא לא האשימם בהצגות. ראובן הבין שהם לקו בהלם יותר מאשר נפצעו באמת. לאחר כשעתיים הובאו מספר נפגעים נוספים. ראובן לא התרגש יותר וניגש אל עבודתו החדשה בביטחון ובשלווה פנימית שעזרה לו לעודד אותם. הם החלו לקרוא לו "החובש" והדבר החמיא לו. זו הייתה תרומתו בלילה הראשון.

השחר האיר וזרם הפצועים פסק. ראובן יצא לשאוף אוויר צח לאחר שלא זז מהבית כל אותו לילה ארוך וקר. ליד הדלת שמע גניחות. על הקרקע שכב חייל. ידיו כפותות מאחורי גבו והוא כולו מכווץ מחמת הכפור העז. זוויות פיו היו מכוסות בדם קרוש ועיניו היו קרועות לרווחה מרוב פחד. לשונו השתרבבה מחוץ לשפתיו. ראובן לא הבין ערבית אבל הרגיש שהשבוי רוצה מאוד מים. "תן לו שיתפגר, ממזר ערבי מלוכלך", אמר השומר. "נתת לו מים?" שאל ראובן. "לא" אמר השומר. "כל הלילה אני שומר עליו בקור כלבים המזופת הזה". ראובן ניגש אל השבוי ויצק לתוך פיו הפעור קרוב לחצי מימייה. השבוי הפסיק לגנוח ועיניו חדלו להביע פחד. "יש לך מזל שלא ראו אותך נותן מים לאויב. יש כאלה שרוצים לדפוק בו כדור, אבל פקודה זו פקודה", לחש השומר.

                                       ****

"תפסיק לחלום!"
 נשמע שוב קולה הדק של אריאלה.
"מה קרה לך, השתנית מאוד!"
"ייתכן, ואת לא השתנית?"
 אמר כמישהו שמתעורר ממסע זכרונות.
"לא, אני עדיין מחבבת אותך כמקודם".
"זהו זה"
השיב כאילו מצא פתרון לבעיה פילוסופית.
- "את אינך מסוגלת לאהוב. כדאי שתזכרי – "מי שאינו מסוגל לאהוב אינו ראוי  שיאהבו אותו".
- "אינך מבין, הרי אתה יודע שהיו לי המון בחינות".
- "גם לי היו, ובכל זאת התאהבתי בך".
- "ומה כעת"?  המשיכה.
- "אני עברתי יותר ממחצית הגשר ואתה אפילו צעד אחד לא      עשית".  

-         "הצרה היא שהיה זה גשר של זכוכית, חלקלק שמועדים בו הרבה. בגשר כזה קשה מאוד לעבור. אנו זקוקים לגשר יציב, גשר של פלדה. עלינו למצוא בנפרד גשר אל מישהו אחר. כבר מעדנו מספר פעמים. יש על-כן להחליף גם את היעד".  

-         "אתה נשמע כטיפוס טראגי. האם אתה שונא אותי כעת?"  

-         "הטראגיות נובעת בגלל אי השגת השלמות. מה שרציתי ולא היה מה שיכול להיות. היפוכה של השנאה היא אהבה, ואת הוכחת לי זאת ברורות. לא שנאת אותי ולא אהבת אותי, רק חיבבת אותי".
 

ראובן לא ידע להגדיר בהתחלה את ההרגשה שחש כלפי השבוי הפצוע. הוא לא הרגיש כלפיו שנאה שכן הוא הגיש לו את המימייה שלו. הוא גם לא אהב אותו מכיוון שהיה אויבו.

אריאלה הבינה עכשיו שהצדק עמו ונוכחה לדעת כי אין מוצא ממעגל הקסמים שנוצר. היא נמנעה מלהחליט על יחסה לראובן. ללימודיה היו עדיפות ראשונה במעלה והיא רצתה לסיים את בחינות הגמר שלה בהצלחה יתרה. לפיכך, דחתה את מועדי הבחינות ממועד אחד למשנהו ועם כל דחייה דחתה גם את ההכרעה ביחס לראובן. רק פעם אחת הרגישה שהיא קרובה מאוד להחלטה מעין זו. היה זה ערב המלחמה כאשר ראובן קיבל חופשה קצרצרה בהיותו במילואים. הוא ערג לה וצלצל אליה בשעה עשר בלילה, אך אריאלה לא הייתה בבית. היא יצאה עם חברה לקולנוע. הוא החליט על אף הכל להגיע לביתה ולחכות לה שם. בהגיעו לתחנת האוטובוס נכנס אל מונית שאספה נוסעים. היא קראה לו מרחוק והוא ניגש אליה. היא רצתה מאוד לחבקו ולנשקו, אך התביישה ונרתעה ברגע האחרון. המתיחות הגיעה בימים האלה לשיאה וניכרה בכולם. להפתעתה בפגישה זאת הוא אמר לה כי בצבא לא מורגשת מתיחות בקרב אנשי המילואים - חבריו בפלוגה. הוא הספיק לציין שכאן, בעיר, היא מורגשת בכל מקום ומקום.
- "אתה חושב שתפרוץ מלחמה"?
שאלה אריאלה כשהגיעו לביתה.
- "אני בטוח שלא"
ענה בביטחון, אך בסתר ליבו ידע שהמלחמה בלתי נמנעת.

-      "המלחמה מפחידה אותי מאוד. אנחנו נמצאים כל הזמן במתח איום. אתה מתאר לעצמך שאי אפשר בשום אופן להתרכז וללמוד. גם באוניברסיטה לא לומדים, כמעט כולם בצבא"

אמרה במעין חוסר אונים. השיחה ביניהם לא יכלה שלא ליסוב על נושאי המלחמה. היא שאלה פרטים על ענייני מדיניות חוץ וצבא, נושאים שלא הייתה בקיאה בהם, והרגישה שראובן מנסה להסביר לה את המצב ביסודיות ובנימה אופטימית.

- "מתי תקפוץ שוב"? שאלה שלא כדרכה.

- "זה תלוי במצב, נראה לי שביום רביעי הקרוב".
הוא לא שיער לעצמו שבאותו יום הוא יהיה במבואות ירושלים המשוחררת.

                                        ****

כעת הרגישה אריאלה בצורה ממשית שראובן משוחרר מרגשי תלות של חברות  וחיזור. היא דחתה קודם את חברותו ואילו עכשיו השתכנעה ש"איחרה את הרכבת", כדבריו. השינוי לא הועיל כעת.  - "בוא תלווה אותי עד תחנה האוטובוס "
אמרה בעת שקמה ונטלה את ארנקה לידיה. הם עזבו את ביתו הדל באיטיות וצעדו דומם זה ליד זו. לרוע מזלו,  האוטובוס הגיע מייד ולא יכול היה לומר לה דברי פרידה ארוכים כפי שחשב לבטא בתחילה. הם אמרו זה לזו רק "להתראות".

ראובן פנה לכיוון הים. הים היה גועש.

רמי דוידי , יפו , אפריל 1968