תולדות משפחתי

26/04/2020
תולדות משפחתי (הגדל)

אייך ילדותי האבודה?

 

שנת 1941 נכנסו הגרמנים לבולגריה והשתלטו עליה בפועל. אבא נלקח למחנה לעבודת כפייה. היינו אימא, יהודית בת 8 ואני בת 5. היהודים מגיל 8 הצטוו להדביק על הבגד טלאי צהוב של מגן דוד. ככה סימנו אותנו. הגרמנים לחצו על המלך לשלוח את היהודים לפולין למחנות השמדה. הכנסייה האורתודוקסית הגנה על היהודים והתנגדה לשלוח אותם לפולין. ראשי הכנסייה הכריזו שישכבו על מסילות הרכבת למנוע מהרכבות לנסוע. היהודים היו אזרחים בולגריים נאמנים, הם היו אינטליגנציה, רופאים, רוקחים, מדענים, תעשיינים, עורכי דין וכו'. בשנת 1943 הושגה פשרה בין המלך והגרמנים שעיר הבירה סופיה תהייה נקייה מיהודים. ציוו על היהודים מסופיה להתפנות. איש לא ידע מה יהיה ולאן ישלחו אותנו.

זיכרון ראשון שלי. אימא תפרה לנו שקיות מבד לבן שהיו תולים סביב הצוואר עם רקמות שונות של אביזרי מטבח. הלבישה עלינו והכניסה לתוכם, גרבים, תחתונים, חולצה וסוודר ושתי פרוסות לחם. ולי אמרה: "אף פעם ולו לשנייה שלא  עזבי את היד של אחותך". משפט זה צרוב בזיכרוני כמו בברזל מלובן. משפט זה היה המפתח שפתח את זכרוני.

אספו אותנו ברחבת בית הספר היהודי שבשכונה, המאוכלסת כולה יהודים. במשאיות לקחו אותנו לתחנת הרכבת. עמדו שם קרונות רכבת לערים ועיירות ברחבי בולגריה, רחוקים מאד מסופיה. אימא פחדה שיפרידו אותנו ממנה ולכן החזיקה אותנו מאד חזק. גם היום אני יכולה להרגיש את כאב היד הקטנה שלי. אלה דברים צרובים.

לא, לא לקחנו מטלטלים. מעט בגדים בבָּאלָה (מן חבילה גדולה). השארנו את הבית עם כל תכולתו. מעט הכסף שהיה וכמה פרוסות לחם - זה היה רכושנו לגירוש.  הופרדנו מסבתא וסבא שכל חיינו היינו ביחד באותו בית ולא ידענו לאן לוקחים אותם.

נזרקנו לעיר שדה צִ'ירְפָּאן בקרב אוכלוסייה עוינת. בינתיים שוכנו בבית ספר. אחר כך גרנו בחדר קטן מעופש בקצה העיר. אימא הייתה חייבת לעבוד כדי להרוויח כסף לאוכל. היינו בצ'רפאן תקופה קצרה ממנה אין לי זיכרונות, מלבד העובדה שהיינו סגורות כשאימא לא אתנו.

כנראה שבמכתבים אבא כתב שדודה זֶלמָה ודודה סְטֶלָה נמצאות בעיר שוּמֶן, ומחנה העבודה שבו אבא ודוד שימי, נמצא בסביבה. לכן הציע שנעבור לשם ונהיה ליד המשפחה. אימא מצאה חדר קטן אצל אישה טובת לב (זכורה לי אישה גדולה) להשתכן בו. באותה חצר גרה משפחה נוספת - גויה אוהדת נאצים, עם שני בניה שהיו בערך בגילאים שלנו. כגל בוקר אישה זו הייתה צועקת בקול: "חָזָייקָה"! (בעלת בית) - מדווחת לבעלת הבית על הכיבושים והתקדמות הגרמנים. הבנים באו לחלון שלנו יורקים עלינו מבחוץ מוציאים את הבולבול, משתינים על החלון ועושים תנועות של שחיטה. לא פעם הביאו סכינים להדגים מה יעשו לנו ליהודים.

כל הצרכים היו בחדר. הייתה מיטה אחת וכולנו ישנו בה. אימא הלכה לעבוד במשק בית אצל גויים תמורת פרוטות כדי לקנות אוכל. לא הלכתי לגן, יהודית לא הלכה לבית ספר, לא משחקים, רוב הזמן סגורים בחדר הקטן. כתעסוקה היו נותנים לי לברור עדשים או אורז. הייתי ילדה חולנית וסבלתי מהרבה אנגינות, בעלת הבית נתנה לי לשתות דם של צב לחיסון. שתיתי כמה פעמים.

באחד הימים גם סבתא וסבא באו לגור בשומן. שמחנו מאד כי כל חיינו היינו יחד והם לא יכלו להיות רחוקים מאתנו. הם גרו קרוב, סבא מצא עבודה כפָּחָח וסבתא התחברה לקהילה היהודית המקומית - עזרה וקבלנו עזרה. (סבתא הייתה אישה דתית מאד - אבא שלה היה רב).

יהודית הספיקה ללמוד לקרוא וחשבון לפני הגירוש והייתה מלמדת אותי. לא ראינו את אבא הרבה מאד זמן. לפעמים - בימי ראשון (השבתון הנוצרי) יצאנו עם אימא לגינות הגדולות של העיר לשאוף אויר.

 

ככה עברו 3 שנים.

בחודש ספטמבר 1944 התבשרנו שהרוסים שחררו את בולגריה. אבא חזר מהמחנה לעבודת כפייה - שלד עצמות שרק עור דק עליו. לא הכרנו שזה האבא שלנו. אפילו פחדתי ממנו.

 

חזרנו לעיר שלנו, חזרנו לסופיה עם סבתא וסבא יחד.  הייתי בת 8

אלה זיכרונותיי כילדה, השואלת: איך הגרמנים גזלו ממני את ילדותי?

 

חזרנו בלילה לבית שלנו בסופיה ומצאנו גויים כפריים שהשתכנו בו. הם הופתעו, היו בטוחים ששלחו אותנו למשרפות. למחרת גירשנו אותם נגד רצונם. היה צורך להשתקם. אין עבודה, אין כסף, תנאי תברואה גרועים, עכברים וחולדות בגודל חתולים התרוצצו ברחובות וחצרות.

אבא מצא עבודה בבית חרושת לגומי של יהודי שעבד בזמן המלחמה בשביל הגרמנים. (תעשייה חיונית).  בחגים היה מקבל מגפיים לילדים והיה הולך לכפרים למכור אותם תמורת לחם וקמח.

אימא מצאה עבודה במטבח של בית מלון גדול בשם "בולגריה" שגדולי המפלגה ואורחים מרוסיה היו באים אליו לישיבות עם המנהיגים הבולגריים. היו משאירים אוכל בצלחות והעובדים היו אוספים ואימא הביאה הביתה בשר. בחג המולד עשו חגיגה לכל עובדי המלון עם המשפחה, עם סנטה קלאוס. זכור לי הכי הרבה שחלקו שקיות מלאות ממתקים. מאז אני אוהבת ממתקים. הייתי מלקקת לאט - שלא יגמר.

חליתי בדיפתריה ואושפזתי בבית חולים. שבוע אחרי, יהודית חלתה בסקרלטינה ואושפזה גם היא באותו בית חולים - בקומה מעלי. אימא וסבתא באו לבקר רק מבחוץ. הייתי רואה אותן למטה דרך החלון ובוכה.

סבלתי מאנגינות ושקדים נפוחים והיה צורך להוציא  את השקדים. ניתוח ללא הרדמה. אני רואה את פני הרופא - כולו דם שפרץ ממני.

בגיל 8 התחלתי ללכת לבית ספר. הרגשתי גדולה. ידעתי לקרוא ולכתוב וקצת חשבון. יהודית ואחריה גם אני היינו בתנועת "השומר הצעיר" בסופיה. אפילו אימא שלי הייתה ב"השומר הצעיר" בצעירותה. היינו משפחה ציונית. 

אני זוכרת את השמחה כשקבלנו את האשור לעלות לארץ-ישראל. אבא שלי היה קומוניסט שרוף ולא רצה לעלות. אימא שלי אמרה לו: אתה תישאר עם הקומוניסטים, אני והילדים נוסעים לארץ-ישראל. אתם יודעים שהוא בא. עלינו לארץ בשנת 1948. שיכנו אותנו בבית עולים בפרדס חנה בקסרקטינים של הצבא הבריטי שעזב. פרדסים סביבנו, קטפנו תפוזים, אכלנו להתפקע ושלשלנו.

אחרי חודש נשלחנו לגור ביהודייה - כפר ערבי שננטש. קבלנו בית, אפילו קוטג'. בארץ אני חווה את נעוריי, אספר עליהם בספר הבא שאכתוב.

 

צמוד לכתבה, צילום של אמי ושתי בנותיה - יהודית ואני. הצילום הוא כששלשתנו מטיילות באחד מגני העיר שוּמֶן בזמן הגירוש מסופיה בשנים 1943-44. כזכור, אמנו הוציאה אותנו מדי פעם מהחדר בו היינו סגורות כל היום, אל גני העיר, כדי "לנשום מעט אויר". 

קליק כפול על התמונה תפתח את תמונת משפחתנו לפני הגירוש מסופיה.

 

רצ"ב קישור לקובץ Zoom מיום הזכרון לשואה 2020, בו סיפרתי לבני משפחתי את קורות משפחתנו בשואה: 

 

https://drive.google.com/open?id=1kY6drJQ5PpFz_4SwtSRYcp-MvNOtuOm7

עבור לתוכן העמוד