תחנת הרכבת בסופיה

14/11/2019



תחנת הרכבת סופיה מרץ 1943    

    הזיכרון הראשון שלי הוא מנסיעה ברכבת עם סבתא. אמא של אמא שלי. אני זוכר ששנינו היינו לבדנו בתא הרכבת. היה לילה. האור עמום. סבתא יושבת ליד החלון, פניה לכיוון הנסיעה ומסתכלת החוצה בחרדה. אני שוכב על הספסל כשראשי על ברכיה ומתבונן בנורה המהבהת בתקרה. אני לא זוכר אם נסענו, או רק ישבנו וחיכינו. אני לא זוכר אם סיפרה לי משהו, או אמרה לי לאן נוסעים. היה שקט מפחיד ולא העזתי לזוז ממנה. המגע שלה היה לי חשוב. אמא לא הייתה אתנו, וגם אבא וסבא לא.  היום אני יודע שאבא ודודי ניקי היו במחנה עבודה, אבל איפה הייתה אמא? וסבא שכל כך אהבתי?

    בכלל לא בטוח שאני באמת זוכר, או שסיפרו לי על הנסיעה הזאת. הייתי בן שלוש וילדים בגיל הזה לא זוכרים. אני גם לא מאמין שסיפרו לי, במשפחה אף פעם לא דברו או סיפרו על הנסיעה הזאת ועל תקופת המלחמה בכלל. אבל נסענו. נסענו לפלבן והתמונה הזאת עם סבתא ליד החלון בתא הרכת, עם הפנים לכיוון הנסיעה, רודפת אותי שנים. אני זוכר את החושך בקרון, את המתח, את השקט, את ברכיה הרכות של סבתא, ועד היום אני לא יודע איפה אמא הייתה. אני זוכר ששנים רבות אחרי, שאלתי אותה, אבל אני לא זוכר מה היא ענתה. אין ספק שנסענו לפלבן, אין ספק שהיינו שם. יש לי משם תמונות. יש לי תמונה, שאני מחזיק בגלויה שקיבלתי מאבא. יש בידי מסמך המאשר שאבא נשלח למחנה עבודה ואילו אמא, אני, סבא וסבתא מגורשים לפלבן. היום אני יודע שזה היה השלב הראשון בדרך לאושוויץ. האם אמא ואבא ידעו?

תחנת  הרכבת סופיה מרץ  2013

    בשנים האחרונות אני נוסע לעתים קרובות לבולגריה. ראיתי פעמים רבות את תחנת הרכבת בסופיה הנמצאת מאחורי גשר האריות. התחנה הישנה חרבה. התחנה החדשה שנבנתה בתקופה הקומוניסטית מכוערת ומפחידה. מעולם לא נכנסתי אליה ומעולם לא נסעתי ברכבות בבולגריה. (עכשיו אני שם לב פתאום לזהות בתאריכים). באותו ביקור בבולגריה של מרץ 2013 תכננתי מסע של שלג בהרים. נשאתי עמי מהארץ מצלמה וחצובה. מזג האוויר היה יפה וסופיה, המכוערת בדרך כלל, הייתה יפה ומקושטת כולה באדום ולבן לקראת האביב. למרות השלווה והיופי בחוץ, לא הייתי שקט. הטיול בשלג לא עניין אותי. לפתע מצאתי את עצמי יוצא מן המלון והולך לכיוון תחנת הרכבת עם תיק הצילום והחצובה על הכתף. עברתי את גשר האריות והגעתי לתחנת הרכבת. באולם הנוסעים, שלט מאיר עיניים: "אסור לצלם – משטרת התחבורה". התעלמתי. הלכתי במהירות אל הרציפים, והתחלתי לצלם כאחוז טירוף. צילמתי עשרות תמונות. פתאום הגיעה לרציף רכבת ואנשים התחילו לעלות. היססתי, אבל הרגליים נשאו אותי לתוך הקרון הקרוב. התחלתי לסרוק תא אחרי תא. הרכבת לא הייתה מלאה, אנשים עם חבילות ותיקים חיפשו מקום ישיבה. הייתה כבר שעת אחר הצהריים מאוחרת ובתאים היה אור עמום. עברתי בין התאים וחיפשתי את סבתא. ובאחד התאים... ליד החלון... עם הפנים לכיוון הנסיעה ישבה אישה קטנה, מבוגרת עם שיער לבן, מתבוננת החוצה בחרדה. התבוננתי בה ארוכות, זיהיתי אותה. רציתי לשאול אותה לאן היא נוסעת? אבל לא שאלתי. ידעתי. ידעתי שהיא נוסעת לפלבן. הרי זאת הייתה הסבתא שלי שנסעה איתי ברכבת לפלבן. לא, זה לא היה חלום. זה קרה באמת. אפילו צילמתי אותה. יש לי תמונה.

   כשחזרתי לאולם הנוסעים עם המצלמה והחצובה על כתפי, עצרו אותי שני שוטרים ממשטרת התחבורה. בקול מאיים אמרו לי שאסור לצלם ושאמסור להם את המצלמה. היה ברור לי שזה לא יקרה. שאלו מה צילמתי. אמרתי להם שצילמתי את הסבתא שלי נוסעת לפלבן. נראיתי להם מבולבל על כל הראש. לא כל כך נראיתי להם אחד שיש לו סבתא. עשו אחד לשני סימנים בידיים שמשהו לא בסדר איתי. ביקשו שניגש לראות את הסבתא. אמרתי שכבר אי אפשר, שהיא כבר נסעה לפלבן. הבינו ועזבו אותי לנפשי. למחרת הלכתי לבית הקברות לספר לסבתא על מה שקרה לי בתחנת הרכבת.

עבור לתוכן העמוד