סמי בז'רנו מספר על קורות משפחתו בימי מלחמת העולם השנייה

קורות משפחתי בעיר ווראצה (VRATZA) בבולגריה בימי מלה"ע השנייה

     שמי סמי בז'רנו, נולדתי בבולגריה ועליתי לישראל בימי העליה הגדולה מבולגריה לאחר הקמת המדינה.  בתקופת מלה"ע הייתי מאד צעיר ואין לי הרבה זכרונות, פרט לעובדה שזכור לי שכאשר כל יהודי סופיה גורשו לערי שדה, משפחתי גורשה ל-וורָאצָה, עיר קטנה – כ-50 אלף תושבים, המרוחקת כ-100 ק"מ צפונית לסופיה. לא זכרתי הרבה על קורותינו בווראצה בימי המלחמה, כי הייתי מאד צעיר.

לפני כשלוש שנים פנה אלי בן-דודי, סלומון בז'רנו, שגילו מעל 90, וביקש ממני להעביר מכתב בנסיעתי הקרובה לבולגריה. המכתב אמור היה להימסר לידי נצר כלשהו ממשפחת מר אִילִיָה גוֹטוֹרָנוֹב ז"ל , בעיר וורָאצָה, אליה התבקשתי להגיע.

לשאלתי, מי האיש ובמה מדובר, סיפר לי בן דודי את קורות משפחתנו, במהלך מלחמת העולם השנייה, והקשר האמיץ שנוצר עם אדם זה. וזה מה שבן-דודי סיפר לי בלשונו:

     "דודי, מיכאל קלדרון, היה יבואן גדול של כלי זכוכית, שולחן וקריסטלים מצ'כיה ומגרמניה. בבעלותו היתה חנות גדולה בשם "סמסון" בסופיה הבירה. בחנות הועסקו כל בני המשפחה המורחבת: קלדרון, בז'רנו ועוד. בשלב מסויים, בוצע בסופיה פוגרום גדול נגד חנויות ועסקים יהודיים. המבצעים, צעירים חברי תנועות נוער פשיסטיות, ריסקו בעזרת אריחי הריצוף ברחובות את חזיתות החנויות ובזזו את כל תכולתן. משפחתנו נשארה ללא כל מקורות פרנסה. במקביל, נרקמה מזימה ע"י הממשלה הפשיסטית, לשלוח את כל הגברים היהודים הבוגרים לעבודות כפייה. במקביל, המשפחות גורשו מסופיה לערי הפרובינציה, בעיקר בצפון המדינה, קרוב לקווי רכבת המובילים לפולין... משם הדרך קצרה למחנות ההשמדה. מר גוטורנוב החזיק בעירו - ווראצה, חנות לכלי בית וזכוכית ואת הסחורה שמכר בחנותו, נהג לרכוש מדודי, מיכאל קלדרון.  לאחר הפוגרום בסופיה, התקשר מר גוטורנוב טלפונית לדודי, ועדכן אותו:
- נודע לי שהממשלה רוצה לגרש אתכם מסופיה, ולרכז אתכם בערים לאורך המסילה, מתוך כוונה לשלח אתכם בבוא היום למחנות ההשמדה בפולין. אני מציע שתפנה לוועדה הקובעת את יעדי הגירוש, ותבקש ממנה שאתה ומשפחתך תגורשו לווראצה. יש להניח שבקשתך תתקבל, מאחר ומסילת הרכבת עוברת בתוך העיירה. בווראצה יש לי בית גדול, ואוכל להלין בו את כל משפחתך המורחבת. אני אדאג לכל מחסורכם, ואעשה כל שלאל ידי להצילכם מהגורל הצפוי לכם."

עד כאן דברי בן-דודי. ואכן, משפחתנו המורחבת, שמנתה 25-30 נפשות, גורשה לווראצה והשתכנה בביתו של מר גוטורנוב, שעמד בדיבורו וקיים את אשר הבטיח. הוא דאג לנו למגורים נאותים, ולמזון ובמיוחד להגנה מפני שכנים "חורשי רעה".  התגוררנו בביתו מעל משנתיים על חשבונו המלא.

בן-דודי הוסיף שאינו בטוח אם משפחתנו הודתה מספיק למשפחת גוטורנוב על פועלו של אבי המשפחה, ובגילו המופלג אינו בטוח אם יוכל להודות למאצאיהם בעודו בחיים. לכן ביקש ממני – סמי בז'רנו, להודות בשם שתי משפחותינו – קלדרון ובז'רנו, לצאצאי האיש היקר – מר גוטורנוב. קיבלתי על עצמי את המשימה שהטיל עלי בן-דודי, והתחלתי בחיפושיי אחר צאצאי משפחת גוטורנוב. 

בביקורי בבולגריה לפני 3 שנים, התחלתי בחיפושיי אחר צאצאי משפחת גוטורנוב, חיפושים שנמשכו מאז. במהלך השנים נסעתי הלוך ושוב וחיפשתי בעזרת מקורות שונים, עד שלבסוף הצלחתי באוקטובר 2018 לאתר את גב' פָּרָסְקוֹבָה  דִילקוֹב - בתו של מר גוטורנוב, שהיתה בתקופת המלחמה ילדה צעירה.  

סייע לי בחיפושי תושב מקומי יקר, ששמע ממני את הסיפור, התרגש והתנדב לסייע לי. הוא המשיך בחיפושים גם כשהייתי בארץ, עד שאיתר עבורי את גב' דילקוב לבית גוטורנוב. בפגישתי הראשונה איתה, הצגתי בפניה תמונות של בני משפחתי, כולל הוריי. רוב בני משפחתי שכבר אינם בחיים, צולמו על מדרגות בית הוריה. הגברת זיהתה את כולם ונקבה בשמותיהם, מעמד שהיה מרגש בעוצמתו. היא הראתה לי שני מכתבים ישנים שנשמרו עימה, אחד מהם נשלח אליה ע"י אבי ב-1953 והאחר - ע"י דודי, מיכאל קלדרון ב-1957 - שניהם מלאי דברי תודה והוקרה על העזרה מצילת החיים שמר גוטורנוב הגיש להם.

משפחתי הישירה - הוריי, יצחק וקלרה בז'רנו ז"ל ואני (הייתי אז בן שנה), גורשנו קודם לעיר סְטָארָה זָגוֹרָה, ומשם – לגירוש שני בעיר פֶרְדִינָנְד (היום מוֹנְטָנָה) ורק אח"כ הורשנו להתחבר ליתר בני משפחתנו בבית גוטורנוב בווראצה. 

במהלך פגישתי עם גב' דילקוב-גוטורנוב, גמלה בלבי ההחלטה לפנות ל"יד ושם" עם המלצה להכיר בפועלו של אביה, אִיליָה גוטורנוב כ"מעשה הצלה תוך סיכון אישי ומשפחתי". הבקשה שהגשתי ל"יד ושם" נמצאת בבחינה בימים אלה.

במחשבה נוספת, עלה בדעתי, כי תעודה מטעם "יד ושם" תהיה אמנם עדות חשובה, אך ראיתי לנכון לערוך מחווה אישית יותר, בשמי ובשם בני משפחתי, והזמנתי את הגברת ואת בעלה -  מר סְלָבֶיקוֹ דִילְקוֹב (שניהם בני +80) להיות אורחיי בישראל. הזוג הגיע ארצה ב-30.10.19, בדיוק 3 שנים אחרי תחילת חיפושיי אחריהם, וארחתי אותם במשך שבוע ימים. נפלה בידי זכות גדולה, להביע את רגשי התודה של בני משפחתי על המעשה האציל של אביה, בימים האפלים של רדיפת יהודים בבולגריה. לצערי, בן-דודי, מוני בז'רנו ז"ל, שהלך לעולמו בינתיים, לא זכה להגיע ליום בו משאלתו להודות למשפחת גוטורנוב, בסופו של דבר קוימה. 

סמי בז'רנו